"כן, כבר ניסיתי, כבר עשיתי עבודה על הנקודה הזאת, אבל לא הצלחתי. זה גדול עלי וזהו זה".
משפט ששומעים הרבה, מהרבה אנשים ובהרבה וריאציות, כשהמסר המשותף בכולם הוא: "שמע, ניסיתי – לא הלך לי. אז עזוב אותי מזה".
אחת הנטיות היותר חזקות שלנו בנפש היא הנטייה להכול או ללא כלום. והנטייה הזאת מרימה ראש ביתר שאת וביתר עוז, כאשר אנחנו מנסים לכנוס בעבודת השם, לעבוד על עצמנו ולהתחבר פנימה.
כי גם פה אנחנו רוצים להצליח. אנחנו רוצים לעבוד את השם בשלמות. לעשות הכול ובדיוק כמו שהשם רוצה מאתנו. להתבודד שעה כל יום בלב נשבר ומתחנן ולשמוח ולרנן בעשרים ושלוש השעות הנותרות. להצליח בלימוד התורה, לקיים מצוות בהידור, להיגמל סופית ולנצח מכל התמכרות שהיא, להיות בעל מדהים ומקשיב ומכיל ומבין ואבא תומך ומחנך.
בקיצור, להיות מושלמים.
וזה טוב ונכון, לרצות להגיע לכל הטוב הרוחני האמתי.
הבעיה מתחילה, כשהרצון שלנו נפגש ביצר הרע ובכל חיילותיו, וההישגים מתרחקים מאתנו, וכלום לא הולך לנו; ואנחנו צועקים על הילדים במקום לחבק ואוכלים סופגנייה במקום מלפפון ולא מצליחים להיגמל כמו שקיווינו ולא להתפלל כמו שרצינו ולא ללמוד כמו שחלמנו.
כי אם גם אז אנחנו ממשיכים להחזיק בדגל ה"הכול או לא כלום", ו"הכול" נקבר, אז מה שנשאר לנו זה ייאוש של "לא כלום". זה מה שעומד מאחורי המשפט הזה של "שמע, ניסיתי – לא הלך לי. אז עזוב אותי מזה".
בפרשת השבוע אפשר למצוא התייחסות בדיוק לעניין הזה: "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם... וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ: וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה" (בראשית פרק לב). כאשר התקרבו עשיו וחיילותיו למחנה יעקב, והאִיוּם היה גדול ומוחשי מאוד, חצה יעקב את המחנה שלו לשני מחנות. מה הסיבה לחלוקה הזאת? -"וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה" – אם חלילה הוא לא יצליח להציל את כולם, לפחות יציל חלק.
ואומר על כך רבי נתן תלמידו הגדול של רבי נחמן מברסלב זיע"א: "שכשרואין, שקשה להשיג העצה השלימה, צריכין להתנהג לפי חלוקת העצה על כל פנים, באופן שיהיה נשאר לו מחנה הנשאר לפליטה ולא יהיה נאבד לגמרי, חס ושלום. היינו שכשרואה האדם שהיצר הרע מתגבר עליו כמו שמתגבר ונדמה לו שאין בכוחו לעמוד כנגדו כראוי, וכל מה שחושב עצות ותחבולות אינו עולה בידו כראוי, יתנהג כפי חלוקת העצה, שזה בחינת ויחץ את העם וכו', והיה המחנה הנשאר לפליטה.
היינו שיקבע בליבו שאיך שיהיה, אף על פי כן אני חזק שלא אהיה נסוג אחור לגמרי מה' יתברך ולא אייאש את עצמי לעולם, ואתייגע בכל כוחי לחטוף איזה טוב כל יום מימי חיי. ואם ח"ו לא אוכל להתפלל כלל, אראה לדבר אחר כך איזה דיבור של תחינה ובקשה, ואם ימנעני ח"ו גם מזה, אצעק על כל פנים – ריבונו של עולם הושיעה, וכיוצא בזה" (ליקוטי הלכות, ראש חודש ז, נב).
שמע – אני מבין את הנטייה שלך לבחור ב"כלום", כשלא מצליח לך לנפנף ב"הכול". אבל תבין, פה בדיוק העבודה שלך! תשלים עם זה שאתה לא מושלם וכל-יכול. תשלים עם זה שלא הכול בידיים שלך. תסכים לעשות רק חצי מכל מה שחלמת. תעשה מה שאפשר. תחטוף משהו. אל תוותר, חלילה, על הכול.
אתה לא יכול להתפלל? אז תגיד דיבור אחד קטן.
אתה לא יכול להוציא אפילו לא מילה? – אז תצעק!
תבין, לקדוש-ברוך-הוא יש נחת מהעבודה שלך גם כשהיא חלקית. הוא אוהב אותך גם כשאתה מצליח יום כן ויום לא. הוא שמח בך, גם כשאתה מנסה ולא מצליח ובוחר להמשיך ולהתחיל מחדש.
ואדרבה, דווקא את המאבק הזה אוהבים בשמים, את ה"נופל וקם" האמיץ שלך, את המאמץ לחטוף משהו כשאי אפשר לעשות הכול בשלמות, את הגבורה העצומה בוויתור על דגל ה"הכול או לא כלום" תמורת התבטלות אמתית לרצון השם.
זו עבודת השם הכי מדויקת; אני לא עובד את עצמי ואת 'חלומות הפסגה או העמק', שהיצר משרטט לי ביד אומן. אני לא אמור לספק כמויות של סחורה לפי התוכניות והתכנונים.
אני עובד את השם! כמו שהוא רוצה – בקצב ובזמן ובאופן שהוא מכתיב. לא את התוכניות שלי. לא את ההספקים. ובעיקר בעיקר – לא אותי.