המצגת המרגשת - בר מצווה של דמעות / אברהם דוב גרינבוים
המצגת המרגשת (באדיבות המצלם)
אאא

עין במר בוכה ולב שמח. דמעה. חיוך. שמחה. בכייה. נמסכה הצהלה בכוס הדמעות ונמוגו החיוכים אל מול האלומה, אותה נושאים בדומיה ובלב גדול אבי מימרן ורעייתו, זה י"ג שנה. ריבון העולמים, יודע, יודע, יודע.

באירועי בר מצווה רבים נכחתי כשהחתן פלפל בדברי חז"ל והמפרשים על חובת הנחת תפילין לכהנים לוויים וישראלים. ריקודים רבים רקדתי כשהחתן ואביו מפזזים ומכרכרים בעוז: "אשרי מי שגדל בתורה". בסעודות מצוה רבות הסבתי כששולחן הכבוד היה מלא ברבנים, אורחים רמי מעלה כנהוג.

אבל השבוע הייתי בבר מצווה מסוג שונה. לא איציק הבן נכנס לבדו לעול המצוות, כי אם כל השושבינים וכל המסובים. אמנם לא פלפל חתן דנן בדברי הרשב"א הנודעים, אך קרא מנהמות לבו, מילה אחר מילה, תיבה אחר תיבה, בדברי תודה והערכה, הוקרה והערצה לאביו ולאמו, המגדלים אותו על מבועי היראה. אולי לא רקדו לצלילי "ועושה נחת רוח", אבל החתן דנן ואביו ומשפחתו וידידיו הקרובים רקדו ונשאו אל על את החתן דנן בשמחה וגילה. אולי לא ישבו גדולי ישראל בקדמת השולחן, אבל ישבו שם עשר נשמות טהורות, בני כיתתו של איציק, חתן הבר מצווה.

ואז, אל מול המראות הלא קלים הללו, לפתע כמו במכת ברק אתה מסתנוור מאורם המזהיר של ההורים היקרים שמשועבדים בגוף, ברוח, בנפש ובנשמה, 365 ימים בשנה, 7 ימים בשבוע, 24 שעות ביממה, כבר שלוש עשרה שנה! לילד המיוחד הזה. באמת מיוחד. לפתע אתה קולט באחת מה הם עוברים יום יום, שעה שעה, רגע רגע. ואתה? מה? עסוק בשטויות, בהבלים? קצת פרופורציה. קצת. אביסעלע. אוי, כחומר, כחומר, ביד, ביד היוצר.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ילד קטן, בסך הכול בן שלוש עשרה. יומו הגדול. הוא עשה הרבה הכנות ליום הגדול הזה. אימונים רבים איך לחבוש את המגבעת, איך להחזיק את המיקרופון, כיצד לשבת במזרח, איך לרקוד עם סבא. וברגע הנכון, שוכח את הכול. עומד ורוקד כמו ילד, כמו טבעי, כמו איציק, באמצע המעגל: "הטוב, הטוב, הטוב, כי לא כלו רחמיך".

שר הבריאות יעקב ליצמן עם אבי מימרן
שר הבריאות יעקב ליצמן עם אבי מימרן (צילום: יוסי רוזנבוים)

ואז מגיעה המצגת ומתארת בצבע חי סיפור חיים של שלוש עשרה שנות התמודדות. 26 זמני קיץ וחורף של התמסרות, 52 עונות של הקרבה והתבטלות למתנה הנפלאה שהעניק הא-ל ברחמיו ובחסדיו. טוב מראה עיניים, של עשרות זוגות עיניים שנפתחו ברגעים אלו כנאדות של גשמים ושפכו ים של דמעות. איש לא עמד בפני המראות. איש לא נשאר אדיש.

אתה חושב על ההורים היקרים החיים את הניסיון הזה דבר יום ביומו, ומהרהר לעצמך בלא קול: אברהם אבינו התנסה עם יצחק בנו. אבי מימרן מתנסה עם איציק בנו. לא קל. קשה. כואב. מייסר. מפלח. והאלוקים ניסה את אברהם. ואת רעייתו.

ורגע לפני דרשת בר המצווה קם אבי הנער ונותן פירוש משלו לאמרת חז"ל הידועה: "שלושה שותפים באדם". וכי לזו תיקרא שותפות? שואל מימרן בקולו הרטורי. והלוא אלוקים הוא הכול כאן, ובקושי אחוזים בודדים הותיר בידינו. מילים של אמונה. מילים של אברך. מילים של ירא שמים.

ואז, בשיא הערב קם חתן בר המצווה על רגליו, מבקש לומר את הדרשה. כולם משתתקים, ציוץ לא נשמע. הס באולם. הילדים, בני כיתתו, יושבים לצדו מהנהנים בראשם, מרוגשים גם הם ורק איציק הקטן-הגדול בורר לו מילותיו: "ת-ו-ד-ה ר-ב-ה א-י-מ-א". פרץ של דמעות שוטף את עיני המשתתפים. "ת-ו-ד-ה ר-ב-ה א-ב-א". אני כבר לא יכול לראות מבעד לדמעות המכסות את אישוניי וממהר לברוח מהאולם.

את ה'פשעטל' הזה אין מי שיכול להפריך. את הקושיא הזו אין גם מי שיכול לתרץ.