יורים ללא הבחנה / יוסי אליטוב

נדמתי. נסתתמו טענותיי.

השיחה הכאובה הזו, הובילה אותי למחשבות אחרות, רוחביות, על מכלול המאבקים שהיהדות החרדית מנהלת מעל דוכן הכנסת, בכלי התקשורת, ובשלל השופרות המודפסים העומדים לרשותה. שישים ושבע השנים האחרונות, היו כמו לונה-פארק: היו בהן תקופות של עוני ודיכוי ומצור, היו זמנים של שובע, נחת ורגיעה. ימים של התרוצצות ממקום למקום לשם כיבוי שרפות בבג"ץ, בממשלה ואיפה לא, וימים דוגמת ממשלת נתניהו הנוכחית, שבהן השיג הציבור החרדי את מרבית צרכיו ההכרחיים. דווקא עכשיו, כששום תרועת מלחמה לא נשמעת ברקע, זה הזמן לתהות בקול על אופי ניהול המשברים של הנציגים הפעלתנים בכנסת.

שלוש סוגיות ציבוריות כבדות משקל נמצאות עתה על הפרק: התיקון לחוק הגיוס שעבר בהצלחה, שאלת מנהל המחוז החרדי במשרד החינוך שמתנהל בדו-פרצופיות, וצביון הכותל המערבי, שממנו נגזרת שאלת היחס הכללי לזרם הרפורמי - מאבק שמתנהל בקול ענות חלושה, ככל שניתן בכלל להגדירו כמאבק. מסוגיות אלה נגזרות סוגיות פרסונליות, דוגמת היחס ליאיר לפיד, צורר כל היהודים עד לפני שנה, הידידות המפתיעה והרעננה עם נפתלי בנט, האח האובד והאויב עד לאשתקד, והיריבות הפתאומית עם בן הברית של אתמול, אביגדור ליברמן.

תקופה תקופה ודגליה, כל זמן ומסריו, אבל דומה שאף אחד לא שם לב לדגל חשוב, קריטי אפילו, שמוטל רמוס בצד הדרך: דגל המידתיות והפרופורציות. הרושם שרוֹוח לאחרונה בקרב אנשים נבונים מבית ומחוץ הוא, שקשה לקחת מאבק חרדי או חיבוק חרדי ברצינות יתר - כי מחר הכל עשוי להתהפך מקצה לקצה. די אם ניקח כדוגמה את תהלוכת החוגגים שרקדה סביב שר החינוך, נפתלי בנט, בבואו השבוע לביקור במוסדות החינוך העצמאי בעיר יבנה. האירוע תועד וצולם, ומשום כך - נקל להתבונן בתמונות ששוגרו משם, לנסות להבין מה הן משדרות, ולהתמלא מחשבות עגומות.

במרכז יושב בנט. לחייו סמוקות, פניו קורנות, וכל כולו כמראה חתן בר מצווה אפוף אהבה ומחמאות, ותודה להורים שהביאוני עד הלום. לימינו רֶבּ מאיֶיר פורוש, לשמאלו רֶבּ לֵייזֶר סורוצקין, ומאחוריו גדודים של נערים שמחים ועולזים מול מושיעם של ישראל שקפץ לביקור. הכתרים שנקשרו לראשו הלכו והתארכו לכיוון האינסוף, משל אחד ממרביצי התורה הגדולים בדור שעבר קם מקברו והגיע למסור שיעור כללי.

אם ננסה לשפוט את משמעויות התמונה הזו - הן כלפי פנים והן כלפי חוץ - כלל לא בטוח שנתגאה בתוצאה. מהירות-האור שבה יכול פוליטיקאי להפוך מצורר ישראל לרצוי לכל היהודים, מהיר אף יותר ממטוס סילון. אין בלנס. אין איזונים. אין תהליכים הדרגתיים. המהירות הזו מזכירה פניית פרסה של שיכור שמשתולל בכביש.

מה לא נכתב על האיש הזה בתקשורת החרדית, עמוסת הנייר המודפס, תכניות המלל המשודרות, וגילויי הדעת וקריאות הקודש שמקיר יזעקון. לפני שנתיים, כשבאו הוגי דעות מהמחנה החרדי לגזור את דינו ולהציגו כאויב המסוכן ביותר שקם ליהדות מאז ימי משכילי וילנה - האם מישהו חשב איך יסתכל לציבור בעיניים כאשר כעבור חודשים ספורים ינהלו מיטב מנהלנו קרבות אימתניים על כמה דקות מזמנו, עד שמזכירותיו במשרד יקרסו מעומס החתונות, הבר מצוות, ימי ההולדת וסעודות מלווה מלכה שהשר מוזמן אליהם?!

מאחורי מסך העשן

ישאל השואל: אז איפה טעינו - במתקפות אז או בחיבוקים היום? התשובה תהיה: גם אז וגם היום. המאבק הפוליטי אז, שבבסיסו היה מוצדק לפחות חלקית, נוהל ללא פרופורציות. חיבוק הדוב כיום, שגם הוא מוצדק בבסיסו לנוכח היחס ההוגן - הוא נטול כל עכבות וגבולות. מדוע היה צורך להגיע אז לנקודות קצה של שריפת המועדון על יושביו, ומדוע כיום - הדבר היחיד שעדיין לא נעשה הוא מודעת 'תשית לראשו עטרת פז' לאורך עמודו הראשון של היומון המפלגתי?! אלמלא היה בנט אנין טעם ולא היה יודע לחמוק מחמישה-עשר אירועים חרדיים שהוא מוזמן אליהם בכל יום - מזמן היינו רואים אותו מקפץ מדי ערב ממסיבת מלווה מלכה בחיפה לסעודת יארצייט בזלאטשוב, וחוזר חלילה, עד שהלו"ז שלו יכול היה להתחרות בהצלחה גדולה בלו"ז של סגנו הנוכחי במשרד.

השאלה היא מה המסר שלנו כחרדים אל הבית פנימה: איך מצפים העסקנים והלבלרים שייקחו את מאבקיהם לנוכח הקלילות, שלא לומר קלילות הדעת, שבה אנו פושטים ולובשים צורה, יוצאים לקרב ונסוגים ממנו?

כן הדבר בנוגע לסערת מינוי מר זהבי לתפקיד מנהל המחוז החרדי. אך מונה הברנש, ומיד החלו לוחמי העט להשחיז מאמרים והודעות לעיתונות על צורר ישראל שהגיע לנעוץ טלפיו בחומות ירושלים. והרי אוסף המילים בבתי הדפוס של מערכות העיתונים בירושלים, בבני ברק ובביתר עילית - מעולם לא בייש את האוספים הדומים שנצורים במרתפי הפשקווילאים במאה שערים. אין עוד מגזר בעולם שכותביו יודעים להנפיק טקסטים מלאי פאתוס ודרמה בלתי נגמרת מקיר לקיר, ת"ק על ת"ק פרסה.

ונניח שהמאבק נגד מנהל המחוז אינו נובע משום אינטרס, אלא אך ורק על רקע הרצון לשמור על הפך הטהור; בואו נעבור לפרק ב': במקביל למאמרים המתלהמים, פתאום אנו מגלים שכולם עומדים בתור למשרדו של מנהל המחוז המוחרם על הנייר, מבקשים ממנו טובות ומשתפים פעולה בחשאי. אחרי שבנט הוכתר למשנה למלך המשיח, לא ירחק היום וגם זהבי ייראה מכרסם פלחי אפרסמון ובולס תפוחי זהב בהיכלי קודש, ומעטר אירועי שבע ברכות גדושי ניחוח של הון ושלטון.

במטותא, היכנסו נא לרגע לראשו של המנהל המוחרם פומבית ומחובק בחשאי. היכנסו לראש של צעירי הצאן היודעים על כך. היכנסו לראש של דעת הקהל הכללית וחִשבו איך מתייחסים בחוץ ובפנים לנסיעה הלא מאוזנת הזו, שמתזזת בטירוף מנקודת קיצון אחת לזו שקוטבית לה.

בהחלט צריך לקוות, שמאחורי כל מלחמה או חיבוק נעשה שיקול הדעת הרצוי בטרם יציאה למהלך ציבורי. אבל במבחן הנִראות, התוצאה גרועה ואומללה. אם ננסה להשוות זאת למשל לשיקול הדעת האמיתי שאפיין את החברים שנשלחו על ידי גדולי ישראל לוועדת טל בזמנו - אולי נוכל לקבל את היחס הראוי והרצוי. שם היו מאפיינים נדירים, שלא לומר מדהימים: לא היו הדלפות, לא היו אמירות קשות, לא היו הצהרות מתלהמות שכוונו אל היומון שישוגר לדפוס בחצות; כן היה שיקול דעת, כן הייתה עשייה שקטה, יפה וחכמה. איפה הימים הללו.

אחד הנציגים המקצועיים שישב בוועדה בזמנו, הגדיר זאת באוזניי: "את החרדים המתלהמים פגשתי בעיתונים, ואילו את החרדים הנבונים והחכמים פגשתי שם. ראיתי שהם מחושבים להפליא, יודעים איפה ללחוץ ואיפה לקרוץ - עד שהם יצאו כמעט עם מלוא היעד שאותו הציבו להם גדולי ישראל. הנציגים האלה לא באו להתקוטט עם השומר בכניסה, אלא לאכול את הענבים", סוף ציטוט. ואכן, בסייעתא דשמיא ובזכות ההיצמדות לגדולי ישראל - השיגו שם מה שהשיגו.

אבל ועדת טל היא יוצאת מן הכלל. הכלל הוא שבדיוק כמו שבכל שנה ישנן ארבע עונות - בכל עונה יש עשרה אירועים חרדיים שמתנהלים בעיתונות במיעוט מחשבה וכמעט אפס שיקול דעת. מתקבלת החלטה למורת רוחנו? הידד, יוצאים לקרב. אגב, המילה קרב הפכה לשורש הפעיל והשימושי מכולם בפיות עסקנינו ונציגנו, אף שבמציאות האמיתית איננו אנשי קרבות.

הבעיה היא לא ביציאה לקרב כאריות, אלא בנפילה בו כזבובים. איפה ההצהרות הלוחמניות בעיתונים ואיפה הסגירה השקטה והפשרנית בירכתי חדר ועדות בכנסת או בלשכה נידחת באגף החדש בגבעת רם. פתאום מתברר שתרועות הקרב לא היו אלא מסך עשן. פלא שלאחרונה כבר לא מתייחסים ברצינות למחאות שלנו? פלא שבמשרד ראש הממשלה החליטו כעת להתייחס בביטול להצהרות האנטי רפורמיות ולהוביל את הענקת חלק מהכותל המערבי לזרם הרפורמי?

מודל הרב גרוסמן

לפני שישים שנה התבלט בירושלים איש חכם, קראו לו הגאון רבי ישראל גרוסמן. הגר"י גרוסמן היה שליחם של גדולי הדור ההוא לניהול מלחמת קודש נגד גיוס בנות - מאבק שבגינו אף ישב בכלא. לרעייתו קראו הרבנית רבקה גרוסמן, ושניהם היו תקיפים ומאד חכמים. הרבנית רבקה הייתה אחראית לענייני צניעות בכותל המערבי. כלביאה הייתה נעמדת בפתח עזרת הנשים, וכשהייתה נתקלת בתופעת של חוסר קדושה - נהגה לשאוג ולמחות ולעשות הכל לביעור הנגע. גם היא, כאישהּ, הובלה לא אחת אל שופטים, שניסו לשבור את רוחה ללא הועיל. הם ידעו שמול הרבנית גרוסמן, אין הרבה איך להתמודד.

הרב גרוסמן שילב ברוחו נחישות ותקיפות, שהיו משולבים גם בראיית פני המציאות נכוחה. באותם שנים היו הכרעותיה של היהדות החרדית מתקבלות בשלושה בתים: ביתו של הגאון מטשעבין ברחוב אבן שפרוט, בית הרב מבריסק בגאולה ובית החזון איש בבני ברק - זכר צדיקים וקדושים לברכה.

כמה רחוקים ושונים הימים ההם מהימים הללו. מכיוון שאז לא הייתה תמסורת מהירה כמו זו הנהוגה כיום - הציבור החרדי היה נחשף לדעתם של גדולי ישראל באמצעות גילויי דעת מודפסים. ועד שגילוי דעת כזה היה מודפס בחתימת כלל גדולי הדור - יכולים היו לחלוף ימים ארוכים, לעתים שבועות וחודשים.

בשלב הראשון היה צריך לחבר את ירושלים ובני ברק. בבני ברק שררה מתינות יחסית, בעוד ירושלים נחשבה לקנאית. כאשר הגר"י גרוסמן היה משיג הסכמות בין בתי החזון איש והרב מטשעבין - הוא נהג לעלות אל הרב מבריסק, שהיה בוחן את הדברים במשקפיים פרקטיות, מחשב איך ייקלטו הניסוחים בתודעת הדור הצעיר, ובאיזה נתיב ייצאו הטנקים המטאפוריים לאחר שהוכנסו פנימה. לכל מאבק הייתה אסטרטגיה ברורה, הייתה נקודת יציאה. אף אחד לא ירה אז באוויר.

רק בתום מסכת השיופים והתיאומים - קיבל הרב גרוסמן את האור הירוק לצאת אל הקרב. קשה להתעלם מההישגים שהושגו בשלל תחומים - מגיוס בנות ועד ניתוחי מתים ותחבורה בשבת. כל זה קרה ללא כספים, ללא קשרים, אפילו ללא מכונית: הרב גרוסמן נסע באוטובוסים, ולעתים לן בבתי כנסיות בבני ברק, כדי להשכים לבית החזון איש. הכוח הפוליטי היה מצומק, אבל ההישגים של אז היו עצומים בקנה מידה היסטורי.

כל תקופה ואתגריה: יש צרות של עוני ויש צרות של שובע, יש תקופות של 'בְּמַחַנִים' ויש תקופות של בְּמִבְצָרִים - אבל דבר אחד השתנה: מהירות היציאה לקרבות. הגר"י גרוסמן כבר אינו כאן, ותחושת ה'שבעה נקיים' שאפיינה כל כרוז קודש או גילוי דעת, כבר גם נמוגה. היד קלה על הטקסטים, החתימות מוכנות במחשב, ומשם קצרה הדרך ליומונים ולתחנות ולשבועונים. לא חלפו אלא תשעים שניות, והנה אנחנו בעיצומו של קרב על חיינו ועל עתידנו.

עד כאן הכל טוב. השאלה היא מה קורה כאשר מחליטים לסגת. איך מסבירים את הנסיגה המהירה לנשים והטף, או לסתם בעלי היגיון ישר ושכל בריא שלא למדו להתפלפל תוך הסתייעות באגודל ואינם מכירים את תזת ה'צְוֵוי דינים'. ובעיקר - איך מסבירים את התזזיתיות הזו לגורמים שמולם אנחנו מנהלים את הקרבות: הממשלה, בג"ץ, הכנסת או משרד ממשלתי זה או אחר. הרי מחר ניפגש איתם בקרב אחר. האם אנחנו יכולים לצפות שמישהו ייקח אותנו ברצינות?

כבר לא טְרֵייף

קחו את הכותל המערבי. במשך שנים התנהלה התדיינות יצרית ביותר בחוגים פנימיים וחיצוניים. לבסוף נפל הפור - והרפורמים קיבלו כותל משלהם, עם מועצה משלהם ותקציבים משלהם. המצדדים מביננו אומרים: לא היתה ברירה - היינו חייבים לתת להם את זה כפשרה, אם אנחנו לא רוצים שבג"ץ ייתן להם דריסת רגל ברחבת הכותל המוכּרת. המתנגדים אומרים: בשביל מה נמצאים החרדים בצומת כה משפיע, מחזיקים על גבם ממשלת 61, אם לא כדי שנבלום בגופנו בכייה לדורות כזו בדמות הכרה בזרם הרפורמי?

ההחלטה, כמובן, מסורה לגדולי ישראל, ואין אחריהם עוררים. הבעיה היא בטרמינולוגיה שלנו לפני ואחרי. שימו לב: במשך ארבעים שנה חינכנו את כל ממשלות ישראל ומשרדיהן, שלא תקום ולא תהיה דריסת רגל לרפורמים במערכות הדת, מחוט ועד שרוך נעל. על הרקע הזה הפלנו ממשלות, חסמנו קואליציות, ניהלנו קרבות בגיורים וברבנויות ואיפה לא. בכל משרדי הממשלה לא היה פקיד זוטר או רפרנט מתחיל שלא ידע שהרפורמים זה קו אדום. וכשאירע שבמועצה המקומית 'גזר' ביקשו למנות 'רבה' רפורמית - עצרנו את כל המינויים בכל הארץ, לאמור: עשר שנים לא ימונו רבנים ראויים בשום מקום, ובלבד שבמועצת גזר לא ימונה רבאיי רפורמי אפילו פעם אחת.

ימים אחרים באו. שנת תשע"ו פרסה את כנפיה - ופתאום פניית פרסה. יקבלו הרפורמים כותל מערבי, ואנו נישאר שאננים ונקרוץ לממשלה כל הדרך אל האישור. האם זו החלטה מושכלת? ייתכן, לא לנו ההכרעה. אבל איפה כל הקודקס האדיר שנבנה על מוסכמת היסוד שעם הרפורמים לא מדברים ולא מתפשרים - כאשר פתאום, ביום רביעי אחד - כבר ישנו כותל רפורמי בהסכמה?!

בעשרת הימים האחרונים יושבים להם אנשים נכבדים ושוברים את ראשם בשאלה: אז רפורמים זה בסדר? אם הם הולכים לרחבה אחרת אז ניתן לאפשר להם הנחת תפילין לנשים ותפילה שבתית מעורבת באמצעות רמקולים ושאר טקסים נוכריים שאין דבר בינם לבין יהדות?

הרי את הרפורמים - ואת זאת יש לזכור - לא נפגוש רק בכותל; מחר הם יבקשו לאשר גיורים שנעשו בבתי דין רפורמיים, ובהמשך יבקשו למנות רבנים ודיינים ברחבי הארץ. גם אז הם ישגרו לוביסטים שיעבירו מסרים שלפיהם - אם לא תהיה פשרה, בג"ץ כבר יכריח למנות רפורמי לתפקיד רבה של ירושלים. אז האם כפשרה נעניק לרפורמים את רבנות העיר תל אביב ובלבד שלא נקבל רב רפורמי בירושלים?!

כאמור, יותר משאנו תוהים על המהות - שלגביה, חזקה על הח"כים שהתייעצו והציגו את מלוא התמונה - אנו תוהים על ההצהרות, הטקסטים, הכותרות, ההכרזות שהנה יוצאים לקרב. ואז מרימים את התריס בלשכת רואש הממשלה, כורים אוזן במאמץ לשמוע פעמוני קרב - והמקסימום ששומעים זה קול ענות חלושה. טוב, אומרים לעצמם אנשי הלשכה והפקידים כולם, החרדים לא באמת מתכוונים. הטרמינולוגיה הפומפוזית היא סתם משהו חסר כיסוי, שאין להתייחס אליהם ברצינות יתר. קדימה ליעד הבא - מינוי דיינים רפורמיים בבתי הדין והכרה רשמית בגיוריהם.

שניים מבכירי המפלגות החרדיות אמרו לי השבוע בשיחת אוף דה רקורד כאובה: "אנחנו נבוכים לחלוטין. הרי ברור ששלדון אדלסון לא הולך לישון, והחברים של ביבי באמריקה לא יצאו לטיון שנתי. הארגונים האלה, העשירים בכסף ובקשרים ובהשפעה כמעט מאגית על נתניהו - קיבלו פתח. בכותל הם הצליחו, בזכות הטיעון שבג"ץ יאשר ממילא. עכשיו ימשיכו עם הטיעון הזה לרוחב הגזרה, לאמור: אם לא תתנו לנו חצי עוגה, תיאלצו לתת לנו כיכר לחם.

"ובכלל", שאל אחד הנציגים הבכירים, "מה אנחנו אמורים להשיב לצעירים בקרבנו שאומרים: 'עשרים שנה חינכתם אותנו שהרפורמים זה טְרֵייף? עכשיו הכל נגמר? הרפורמים כבר לא טְרֵייף?!

הסכמה שבקריצה

וזה לא נעצר שם.

בדומה לבנט שזוכה כיום לעדנה - גם אביגדור ליברמן חווה בעבר רנסנס דומה. לפני ימים לא רבים, ליברמן היה ממתק הכרחי כמעט בכל אירוע חרדי ציבורי. מי לא ראה אותו בכל השמחות של נציגי אנ"ש כשהוא נכנס עם כיפה גדולה? מי לא ראה דמויות רוחניות נכבדות שעולות אליו לרגל בלווית חסידים נרגשים לנחמו על פטירת אמו המנוחה? מי לא ידע לשנן את האילן המשפחתי המיוחס, את הקשרים עם הרבי מרכניץ ואת ההיוועצות התכופה עם רבנים חרדיים? איווט טוב ליהודים.

פתאום מצב חדש: ליברמן מדבר נגד החרדים - ומיד נשלפות כל החרבות וחרצובות הלשון, ואמור מעתה - לא אוהב ישראל אלא אויב ישראל. איש צר ואויב על כל המשתמע. אולי הוא באמת צר ואויב, אבל האם המהפך שעשה בחייו הוא כל כך קוטבי ומהדהד עד שבתוך שנה הפך מידיד אהוב לגדול הצוררים?

ניהול המאבק נגד העברת האגף לתודעה יהודית בצבא לידי חיל החינוך - אינו נראה טוב יותר. שישים שנה ידעו כולם שאינספור רבנים חרדים מוסרים שיעורי תורה בפני החיילים, וזוכים לטעום מעט מן האור בזכות פעילותם של אנשים טובים ממחננו שעוסקים בתחום הקירוב בקרב החיילים. פתאום הכל מתהפך - ובשערי הצבא נתלים שלטי 'אין כניסה לרבנים'. מעתה, החייל הישראלי יהיה חשוף רק לדברי שטות והבל של תנועות ההומניזם וקונסברטיביזם. שמעו הח"כים החרדים ואמרו: שומו שמים, יוצאים לקרב. חלף חודש, והנה אין שום קרב. ציון אפס בניהול משברים.

ופתאום, דווקא העקשנות הפנאטית-משהו של ליצמן שלא לדבר עם לפיד - הופכת לדבר הכי רציני ורענן במערכת הפוליטית החרדית. נכון שזה לא סימפטי ולא מנומס להתעלם כשאדם רק רוצה להגיד לך שלום - אבל מצד שני, זה משדר אמינות, רצינות ועמידה על עקרונות. כשליצמן מכריז על יציאה לקרב, כמעט בטוח שמחר לא נראה אותו מעניק הסכמה שבקריצה למהלך שמנוגד לעקרונותיו.

מסקנות? הגיע הזמן לברור את המילים, לשקול את הקרבות, ולחפש נקודת יציאה בטרם יציאה למערכה. לא בכל דבר צריך לנקוט בנקודת הקיצון ולטפס על עצים ללא סולמות וחבלים. אם נמשיך כך, בקרוב מאוד יפסיקו הגורמים הרלוונטיים לקחת אותנו ברצינות.

ובעצם, הם כבר הפסיקו. לפרטים פנו לרחבת הכותל הדרומית.