כריתת חוזה היא חלק משגרת החיים, בכל אימת שצדדים מגיעים להבנות או להסכמות משותפות, ניתן לומר כי נכרת חוזה בין הצדדים. בדרך כלל ההתייחסות לחוזה נעשית משמעותית יותר, כאשר הצדדים מעוניינים להסדיר ביניהם נושאים עתידיים חשובים, כגון קניית דירה, שותפויות, רכישת מוצרים יקרים או שירותים שונים. ברוב המקרים הצדדים מקיימים את ההבנות וההסכמות שהם הגיעו אליהם, אך פעמים אחד מהצדדים טוען כי הוא הגיע להבנות או חתם על החוזה מתוך טעות או שיקול דעת מוטעה ולכן הוא מעוניין להשתחרר ממחויבותו החוזיות, מאידך הצד השני יכול להתרעם ולטעון כי הוא מתקשה לקבל את הביטול, משום שהדבר עלול להסב לו נזק או למנוע ממנו רווח. בעז"ה בשבועות הבאים נדון בהיבטים שונים של חוזים שנכרתו בטעות.
כפתיחה לנושא יש בתחילה לבחון מהן הסיבות שבגינן אדם יוכל להסיר מעצמו התחייבויות שהוא הטיל על עצמו בטענה של טעות.
המשנה (כתובות עב ע"ב) אומרת שהמקדש את האישה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים, הרי האישה איננה מקודשת. בהמשך הסוגיא מבארת הגמרא כי לא כל נדר שהאישה החילה על עצמה גורר את אי התקיימות הקידושין, אלא רק נדרים בעלי השפעה ישירה ומשמעותית על הבעל יובילו לבטלות הקידושין. הגמרא מציינת כי נדרים של הימנעות מאכילת בשר או נדר שעוסק בדברים שבינו לבינה יש בהם כוח הפקעה, אך נדרים אחרים אין בכוחם לגרום לאי חלות הקידושין.
השו"ע ( אבה"ז סימן לט סעי' א) פסק להלכה את דין הגמרא באומרו כי נדרים שדרך בני אדם להקפיד עליהם, יש בהם כוח להפקיע את חלות הקידושין, אך נדרים שאין דרך בני אדם להקפיד עליהם, אזי גם אם לאחר הקידושין הבעל יאמר כי הוא באופן אישי מתקשה לחיות לצד אישה שחל עליה הנדר הספציפי הזה, בכל זאת אין הקידושין פוקעים.
עוד פסק השולחן ערוך כי אם הבעל התנה את הקידושין בכך שאין על האישה כל נדר מכל סוג שהוא, כולל נדר שעוסק בנושא שולי או זניח, אזי הקידושין חלים רק בהתקיים התנאי במלואו, ולכן אם יתברר שהאישה נדרה על עצמה נדר בנושא שולי ביותר, כגון שלא לאכול חרובים וכדו', אזי הקידושין אינם חלים והאישה מותרת ללא גט.
הר"ן בסוגיא מבאר כי בנסיבות פקיעת קידושין בגין אי קיום התנאי להיעדר נדרים, אין לראות את עצם קיומו של הנדר כגורם שמפקיע את הקידושין, אלא יש להמתין עד שעובדת קיומו של הנדר תגיע לידיעת הבעל והוא יצהיר על רצונו בהפקעת חלות הקידושין. סברת הר"ן עוסקת בתכליתו של הצבת התנאי להיעדר נדרים, הבעל תלה את חלות הקידושין בהיעדר נדרים, מתוך מטרה לשמר לעצמו איכות חיים בתחומים מסוימים, ועל כן הבעל דאג להצהיר מראש כי נושאים מסוימים, כגון נדר בנושא כלשהו, הם חשובים עבורו ויש בהם השלכה מהותית על איכות חייו, לכן יש להמתין עם הפקעת חלות הקידושין עד אשר הבעל יתוודע לעובדת קיומו של הנדר תוך החלטה אם יש בכך משום פגיעה באיכות חייו האישיים.
האבני מילואים (אבן העזר סי' לט סע"ק ג) מבאר כי בניגוד לשיטת הר"ן הסובר שיש להמתין עם הפקעת הקידושין עד שהבעל יתוודע לקיומו של הנדר, במקרה בו לאחר פטירתו של אדם התברר כי הוא היה נשוי לאיילונית שאיננה יכולה להוליד, אזי צרתה של האיילונית מותרת להינשא לאחיו של הנפטר, משום שקידושי האח לאיילונית פקעו מאליהן מפאת מקח טעות.
מדברי האבני מילואים עולה כי יש להבחין בין קניה תוך הצבת תנאי, לבין קניית מקח טעות, בתרחיש של הצבת תנאי אין הקניין פוקע מאיליו אלא יש להמתין עד שאי התקיימות התנאי תגיע לידיעת מציב התנאי, אבל בתרחיש של מקח טעות כגון קידושי אישה שאיננה יכולה להוליד, יש להתייחס אל מעשה הקניין כאילו הוא לא התבצע מעולם, משום שבתרחיש של קניה בטעות, יסוד גמירות הדעת לביצוע הקניין אינו קיים וממילא מעשה הקניין מעולם לא חל ולא התחיל לפעול.
בדומה להבנת האבני מילואים סובר ר' שמעון שקאפ (ספר הזיכרון למרן רבי חיים שמואלביץ זצ"ל) כי קניין בטעות או התחייבות חוזית בטעות, משולה למעשה של שוטה שאין בו דעת, משום שביחס למעשה הקניין הספציפי או להתחייבות החוזית המסוימת, ניתן לומר שאין לעושה בטעות או למתחייב בטעות דעת.
מדברי האבני מילואים ור' שמעון שקאפ עולה כי חוזה בטעות או התחייבות בטעות בטלים מעיקרם משום חסרון בגמירות הדעת של עושה הקניין.
הרעק"א (שו"ת תנינא סימן נא) מביא את דברי התוס' (כתובות נו ע"א ד"ה הרי זו) שדיני התנאים בתורה נלמדים מתנאי בני גד ובני ראובן. לסברת התוס' מבלי החידוש של תנאי בני גד ובני ראובן, אזי לא היה ניתן להפקיע מעשה שנעשה באמצעות מילים, וממילא הצבת תנאי לפני עשיית מעשה לא הייתה מאפשרת את ביטול חלות המעשה באם התנאי שהוצב לא התקיים.
לאור דברי התוס' מבאר הרעק"א כי גם בסיטואציה של מקח טעות שנעשה באמצעות קניין בטעות, לא היה ניתן לבטל את חלות הקניין, משום שמעשה הקניין היה גובר על מחשבה או הצבת תנאי מפורש, וזאת כי את פועל המעשה, לא ניתן להפריך ולפורר באמצעות מילים או מחשבה. אבל לאחר שדיני התנאים נלמדו מאופיו ומפרטיו של תנאי בני גד ובני ראובן, אזי ניתן להפקיע חלות של מקח טעות מכוח דיני התנאים, שהרי בכל הסכם בין אנשים מוטבעת הבנת יסוד, כי הצדדים מגיעים להבנה או להסכם בתנאי שאין צד אחד מטעה את רעהו, ובתנאי שלא קיימת טעות יסודית אשר כביכול מסמאת את עיני הצדדים.
מתוך דברי הרעק"א עולה כי ביטול קניין בגין טענת מקח טעות מבוססת על דיני תנאים וזאת בניגוד לשיטת האבני מילואים הסובר כי ביטול החלות בגין מקח טעות, נעשה בגין חוסר דעת או היעדר גמירות דעת מושלמת, שהרי ברור כי אם הטועה היה מכיר את טעותו הוא לא היה מבצע את הקניין או לא מקבל על עצמו את ההתחייבות.
לסיכום: בדברי האחרונים קיימות כמה גישות להבנת זכות ביטול במקרה של כריתת חוזה מכוח טעות, ניתן לומר כי הטעות דומה לחסרון דעת וממילא חסרון בגמירות הדעת, מאידך ניתן להסביר כי בכל חוזה או מעשה קניין קיים תנאי מובנה ומוסכם כי טעות תבטל את ההבנות והחוזה.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה
לתגובות stern1416@gmail.com