במבט על סיפור מגילת אסתר - נגלה, שנס גלוי - לא קרה בפורים. לא בכדי המגילה נקראת בשם "אסתר", כמאמר חז"ל בחולין (דף קל"ט:): "אסתר מן התורה - מנין? וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר (דברים ל"א)". רוצה לומר, "הסתר פנים" של ה'. ואכן, שמו של האלוקים אינו מוזכר כלל במגילה.
אמנם, כשאנו קוראים את מגילת אסתר - בנשימה אחת, אכן ברור לעין שהייתה פה "התערבות אלוקית" לטובת היהודים. אבל בפועל, סיפור המגילה הוא תהליך של שנים רבות: "בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו" (פרק א), "וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְמַלְכוּתוֹ" (פרק ב), "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן" (פרק ג), והריגת היהודים באויביהם קרתה רק כשנה אחר כך. יוצא אם כן, שהסיפור מתפרשׂ על פני - כעשר שנים.
המתבונן מן הצד, ובעיקר, מי שחי באותה תקופה - לכל אורכה, יכול היה לומר שאין פה אלא "צירוף מקרים נדיר" ששיחק לטובת היהודים. במקרה, המלך הורג את אשתו. ובמקרה, כמה שנים אחר כך אסתר הפכה למלכה. ובמקרה, מרדכי הציל את המלך מ"ניסיון התנקשות". ובמקרה, שוב כמה שנים אחר כך - נדדה שנת המלך, ובמקרה, בדיוק כשהמלך כועס על המן, נכנס חרבונה ומצביע על העץ שהכין המן למרדכי. את כל זה אפשר היה לראות - כצירוף נסיבתי. שהרי - לא קרה פה שום אירוע על-טבעי.
גדלותם של היהודים - הייתה בכך, שהם השכילו להבין - שהתהליך הזה, היה מכוון על ידי ההשגחה העליונה מתחילתו ועד סופו. וכשמה - כן היא "מגילת אסתר" - לגלות את השגחת ה' המוסתרת. משמע, פורים מסמל את החיפוש אחר "טביעת האצבע האלוקית" - בתוך האירועים הטבעיים, לחשוף את "אחורי הקלעים", ולהווכח, שההתרחשויות המקריות אינן אלא "נס".
על פי זה, נוכל להבין מנהג "מוּזר" שאנו מוצאים בפורים. מנהג שאינו עולה בקנה אחד, עם המסורת היהודית המקובלת בשאר ימות השנה - "התחפושת". כמו שמצינו ברמ"א בהלכות מגילה ופורים (סימן תרצ"ו): "שנהגו ללבוש פרצופים בפורים".
כי "מגילת אסתר" הוא "סיפור בתחפושת", שהרי הקב"ה מסווה את פעולותיו - בתהליך הטבעי של העולם, אם כן "הטבע" הוא לבושו של האלוקים, והוא "מסתיר ומכסה" על השגחת ה' בעולמו.
אך נראה, שפורים מסמל גם את חשיפת האמת של האדם כלפי עצמו. לגלות את האמת - מתחת לשכבות השקר והצביעות המסתירות אותה בחיי היום יום. כי פעמים רבות, שהאדם מרמה ומשלה את עצמו בקשר לתכונות והאופי שלו, ולמצבו הרוחני והמוסרי.
משום כך, בפורים אנו נוהגים "להתחפש" ובאותה מידה אנו מבליטים את הגיחוך שבתחפושת, בכך שהיא מכסה על האמת ומציגה "תדמית שקרית".
מסתבר, ששורש מילה זו הוא "חפש" או "חשף", כלומר, התחפושת גורמת למביט בה לחפש את האדם שמאחורי המסכה ולחשוף אותו. למעשה, בעצם ההתחפשות אנו "קורעים מעלינו את המסכה" שאנו עוטים על עצמנו במהלך כל השנה, מציבים בפנינו מראה וחושפים את "פרצופנו האמיתי".
בפורים, עליך לעשות "מבחן אופי", ולגלות, מי אתה באמת? איזה מין בן אדם אתה? עליך להוציא את "השדים" החבויים בך - החוצה. כך תדע, עם מה עליך להתמודד, ואת מה עליך לתקן.
בדרך זו אפשר אולי להסביר דרישה נוספת - השכרות!" אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא - עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז:). כלומר, חייב אדם להשתכר בפורים, עד שלא ידע להבחין בין המן הארור - למרדכי הברוך. וכן נפסק להלכה בדברי ה"שולחן ערוך" (סימן תרצ"ה). לדברינו, ניתן לומר, שעל ידי היין - נגלית האמת, שהרי "נכנס יין - יצא סוד".
אך עדיין, הדרישה לשתות עד אובדן יכולת השיפוט - מעוררת פליאה: מדוע ולמה כדאי להשתכר - עד כדי כך? וביותר, שהרי במקורות רבים מצינו, ששכרות - היא דבר מגונה.
שלמה המלך כתב במשלי (פרק כ"ז):"מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב, וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ". רש"י מסביר: "מצרף - כלי עשוי לצרוף כסף, והכור - עשוי לבחון זהב". לדבריו, פירוש הפסוק שהאדם נבחן באיכותו - לפי מה שהבריות מהללים ומשבחים אותו.
אך רבינו יונה בפירושו על מסכת אבות (פרק ד) מפרש את הפסוק הנ"ל, בצורה שונה: "הסברא נותנת, שכל מי שמדבר טוב על הטובים ועל החכמים - מוחזקין בו שהוא צדיק. וכל הדן אותם לכף חובה, ולוקח במעשיהם לומר שאינן מכוונין, ואינו רואה להיות להם זכות, וכשמדברין לפניו מן הרשעים מצדיק את מעשיהם - בידוע שיש בו שמץ רשעות. ופסוק שלם יש לנו על זה ששלמה ע"ה אמרו: "מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב, וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ". כלומר - לפי מה שהוא מהלל".
רוצה לומר, אישיותו של האדם נמדדת ונבחנת על פי מה שהוא מייקר ומשבח, ככל שהוא מהלל אדם רשע או חפצים חומריים, משמע שזו פנימיותו, ובהילוּלוֹ יוצאת "האמת שלו" החוצה. במילים פשוטות: מידת החשיבות שאתה מייחס לכל דבר - מעידה עליך, ועל "סולם הערכים" שלך.
כיון שהאדם נמדד על פי מה שהוא "מהלל", אם הוא מהלל את מרדכי, בגלל שכך הוא חוּנַּךְ - אין בכך עדות על אישיותו. אם הוא מגנה את המן, רק בגלל שכך לימדו אותו - אין בכך עדות על פנימיותו. על כן, הוא נדרש "לשכוח" הכל. ואז, מנקודת התחלה עליו לבדוק את עצמו - מי מהם משובח בעיניו? ומי מגונה? בלא שהוא כבול לתכתיבים חברתיים. רק אז, נוכל לבחון אותו על פי "הילולו".