ערב פסח בבני ברק / דרור פויר ביקר והתרשם

כתב "כיכר השבת", ישראל כהן, לקח את דרור פויר לסיור במוקדי ההתרחשות של ערב חג הפסח בבני ברק • "אתה לא יכול להזיז סידור בבני ברק בלי שכהן יידע מזה", התרשם פויר (טור מיוחד)

דרור פויר | כיכר השבת |
דרור פויר (מימין) עם ישראל כהן (צילום: כיכר השבת)

שבוע לפני פסח ובני ברק צוהלת ושמחה, כרגיל. הבתים כבר נקיים וכשרים והרחובות פקוקים ועמוסים באווירת חג. עוד מעט שקיעה – או כמו שמבטאים את זה פה עם העין סגולה – ואני בדרך למגדל המים ברחוב חזון איש לשאיבת מים שלנו, המשמשים ללישת המצות. בפינת רחוב דבורה הנביאה אני פוגש את חברי כאח לי ישראל כהן, עיתונאי ב"כיכר השבת". אומרים שאתה לא יכול להזיז סידור בבני ברק בלי שכהן יידע מזה.

המקום כבר מלא באנשים המחכים לשעת השקיעה המדויקת, שהרי יש חלון צר של 13 דקות לשאיבה. בלי להאריך יתר על הנדרש בטעמי המצווה, המים למצות צריכים להיות טהורים. ללא כלור וכמובן ללא חשש חמץ, לשם כך שואבים אותם ממעיינות ומבארות ערב קודם והם לנים בכלים עד למחרת בבוקר. הם חייבים להיות קרים, כי חום מאיץ את תהליך ההחמצה. בימים עברו דנו חכמינו ז"ל מאיפה מתחממים המים. חלק אמרו מהשמש הקופחת מעל וחלק טענו שדווקא מבטן האדמה מתחת. כך או אחרת, המים צריכים ללון את הלילה במקום שקט ולהתכונן לתפקיד.

מחוץ למגדל המים יש כחמישה עשר ברזים שפייתם מכוסה בד לבן לסינון נוסף, כמנהג החזון-איש'ניקים. אנשים רציניים בבני ברק, הם מגיעים עם ג'ריקנים מיוחדים עטופים בניילון, שלא ייגעו חלילה ברצפה. יש כמה שהגיעו עם צינור שהם מחברים לברז וממלאים אוטו שלם עמוס בג'ריקנים. בדרך כלל מדובר בבעלי מאפיות, אבל גם במשקי בית.

אנחנו עומדים וצופים בנעשה. ראשית שוטפים שוב את המיכלים ומנערים אותם טוב-טוב, ממלאים אותם, עוטפים אותם ונושאים אותם בזהירות. הכל נעשה ביעילות חגיגית. כרגע, מסבירים לי, יש פה רק ליטאים ואלה, כידוע, דקדקנים בני דקדקנים. החסידים והאדמו"רים יגיעו עוד מעט, למרות שהמהדרין שבמהדרין מחכים עד ערב החג ממש.

בבני ברק, כמו בבני ברק, על כל אחד ששואב יש חמישה שמסתכלים, בודקים, מעירים, מתקנים, משפרים, מעודדים וחולקים רכילות עסיסית. כי אין כמו בני ברקים לרכילות. יש גם הרבה צופים מהצד, כי אין כמו בני ברקים לסקרנות. אני מת על העיר הזאת. חבורה של ילדים, תינוקות של בית רבן מבית הספר "שתילי זיתים" הסמוך סיימו את לימודיהם ובאו לצפות. נוכחותי מרגשת אותם עד מאוד והם חוקרים אותי שתי וערב. "איך זה להיות אשכנזי", שואל אותי אחד מהם. אל תשאל, אני עונה לו, מלא פריבילגיות. אני שואל אותם על תוכנית הלימודים, 12 שעות ביום לומדים הילדים האלה, יש חשבון והנדסה ועברית, אבל אנגלית לא. "בשביל מה זה טוב", הם אומרים, "סתם תופס מקום במוח". גם ילדים אשכנזים נאספים. האנרגיות טובות. המבוגרים, וזה דבר שאתה פחות רואה אצלנו החילונים, גוערים בילדים בחיוך. לכו לעזור לאמא, הם סונטים בהם. כבר עזרנו!, עונים הילדים שבקיאותם ברבנים דומה לבקיאות ילדינו בשחקנים, זמרים וכוכבי טלוויזיה.

תכונה פתאומית. האדמו"ר מלעלוב מגיע לשאוב מים עם חסידיו. הוא שואב – כולה פותח ברז, כן? – והם מקיפים אותו ומצלמים כל רגע. זה אדמו"ר חשוב, אני שואל. הם מחכים שהאדמו"ר יסיים לעטוף את כלי המים שלו בבד לבן ויתרחק מהמקום כדי להודות שלא ממש. גם האדמו"ר מירוסלב מגיע, כולו טקס וחשיבות. גם הוא, נאמר את האמת, לא בדיוק מנהיג רוחני להמונים (לוחשים לי פה שאחיו גדול ממנו). הליטאים מקניטים את החסידים ואלה מקניטים אותם בחזרה, אבל הכול עליז וטוב לב. לא תמיד שורה פה אהבה גדולה בין החסידויות ובין הפלגים הליטאיים, אבל חג עוד מעט וכשיצאנו ממצרים, כמו שאומר לי בחור עבדקן ורזה הרבה יותר מדי, לא היו חסידויות ולא היו פלגים.

13 הדקות מהשקיעה הולכות ומסתיימות. המאחרים לנשף מספיקים למלא מיכל אחרון וללכת והמקום שרק לפני רגע המה אנשים ורוח חג, הוא עכשיו סתם קיר עם ברזים. אני ניגש לטעום את המים. טעימים.

ישראל כהן לוקח אותנו למאפיית המצות "קורניצר". בשעות היום המאפיה עובדת כמאפיה מסחרית לכל דבר ובערב היא משכירה את המקום לחבורות קטנות יותר שעושות את המצות שלהן בעצמן. מדובר במין חור בקומה שלישית של בניין תעשייתי, אבל ברגע שאתה מטפס את שלושת הקומות בחדר המדרגות החשוך ונכנס, אתה מגיע לאחד המקומות השמחים.

כל תהליך אפיית המצה – ואנחנו מדברים פה על מצה "שמורה", כן? אלה העגולות, לא התעשיתיות – לא אמור לעלות על 18 דקות, מה שמחייב פס ייצור יעיל עד מאוד. איש אחד שופך מים שלנו (מאתמול), אחר מערבב, ואז יש כמה מקצוענים שלשים את הבצק במין מתקן שמורכב ממוט מתכת שמחובר לציר העומד על שולחן נירוסטה. הם עושים את זה בקפיצות ריקוד משונות ומלאות שמחה. על הקירות מודבקות מני ברכות וכללים, כמו "לקצוץ ציפורניים, ללבוש חלוק" או "כל מה שאני עושה היום בעסק המצות, הריני עושה בשמחה לשם מצות מצווה". מלבד הלשים המקצוענים, שהדיבור הוא שהם מרוויחים יפה מאוד וחלקם אפילו מבוקש לעבודה בחוץ לארץ, השאר חובבנים. הם עומדים על פס נע ארוך, כל אחד מרביץ שתיים שלוש לישון ומעביר הלאה עד למקצוענים שעומדים בסוף הפס, לפני הכניסה לתנור, ונותנים את הפיניש. אז בא זה שתפקידו להכניס לתנור, ששם עומד זה שתפקידו להשגיח ואז בא זה שתפקידו להוציא. ומסביב מלא ילדים ואברכים וקיביצערים ומאכערים – והכול ממש שיגעון. אני מאוד נהנה.

הכול עובר בנעימים עד שאני עושה טעות ושואל כמה מרוויחים. המשגיח מתעצבן ומבקש מאיתנו לצאת. אנחנו עוברים לעוד מאפייה קטנה, גם שם מתקבלים בברכה ושמחה וגם שם חוזר על עצמו הריקוד היפה. בוא, בוא רגע, מסמן לי בראשו אחד הלשים וממתיק לי סוד: משהו מספר הזוהר על הסגולה של המצה, סגולת עשייתה בשמחה. כולם מחייכים אלי ואני מחייך אל כולם. אני יודע שאסור להכליל, אבל אני ממש אוהב חרדים. ואת אלה של בני ברק אני אוהב במיוחד.

אחרי המאפייה אני אומר שאין דבר כזה ביקור בבני ברק בלי לעצור אצל "קורניק מוכן ומזומן", מסעדת האוכל היהודי הידועה. זה שיא העונה שלה, כי בבית הרי כבר לא מבשלים חמץ וכולם באים לקחת. אני לוקח קיגעל, קצת חריין, איזה מלפפון חמוץ, א שטיקלע בלינצ'ס ברוטב פטריות ומרגיש כמו אצל סבא וסבתא ז"ל. הם גרו לא רחוק מכאן, ברחוב רבי עקיבא. הייתי רוצה לומר שאני חושב עליהם כל יום, אבל זו תהיה מליצה ריקה. מה שכן, בכל פעם שאני חושב עליהם, אני מתגעגע נורא.

גם אצל קורניק הרכילות זורמת כמים. כמה ימים קודם הסתיימה ועידת דגל התורה ואין פה אחד שאין לו מה לומר בעניין. לישראל כהן נגמרה הסוללה בטלפון, והוא הולך וקמל לנגד עיני. אנחנו נפרדים, לא לפני שאני מבקש שיארזו לי כמה חתיכות הביתה.

יומיים אחר כך הלך לעולמו רב פנחס זליג ברסלר, שייסד את המסעדה עם גיסו. בן 76 היה במותו. עכשיו הוא מכין קיגעל למלאכים. יהי זכרו ברוך. בני ברק לא תהיה אותו דבר בלעדיו. או שאולי כן, כי החיים חזקים וביום שני של חול המועד תיפתח המסעדה מחדש ותמכור מטעמים ואווירה לכל דורש.

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר