מארחי - וכאן, הוא הבוס - אדיב במיוחד. דונלד טראמפ שואל אותי על העיתון שלנו, על הקהילה, על התפוצה. הוא סקרן לשמוע מה אנשים בקהילה החרדית חושבים עליו ועל דעותיו. חשוב לו לגרום לי להבין שיהודים חרדיים אינם עב"מים בעיניו, משהו שהוא קרא או שמע עליו, אלא אנשים שהוא עובד אִתם כל חייו.
כצפוי, הוא מספר לי על בתו, איוונקה, שעברה גיור אורתודוקסי, ועל זה שבעלה, כיום חתנו, ג'רד קושנר, קורא את עיתון 'משפחה'.
"אז אמרתי לג'רד, 'תראה, הייתי בעמוד הראשון של ה'טיימס' ארבע פעמים, אולי אגיע גם לעמוד השער של עיתון 'משפחה!'" הוא מספר לי, צוחק על עצמו, על הקושי שלו לבטא את הח' שבשם העיתון. "זה אומר 'פמילי', נכון? משפחה!" הוא אומר בחיוך זורח.
איך יכול אדם להכריז על עושרו בצורה קולנית כל כך, ועוד לצפות להישאר אחד מהחבר'ה? אני שואל.
נראה שטראמפ נהנה מהשאלה, למרות העקיצה הנלווית אליה.
"תראה", הוא אומר, "בניתי בניינים, ועבדתי עם בנקאים, עם אדריכלים ועם מעצבים. אבל גם עבדתי לצד פועלי הבניין עצמם. למדתי להכיר את הנערים שם באתר הבנייה, לחוש את הדאגות והמצוקות שלהם. אני לא אחד מהם, אבל אני מזדהה אִתם. אני רוצה מכל הלב לגרום לכך שיהיה להם טוב יותר".
נוסעים בעלי מראה יהודי בולט כבר חווים שינוי לרעה בשדות התעופה באירופה, את מבטי השנאה שכבר אינם מוסתרים עוד... איך תוכל להחזיר את הגלגל לאחור? אני תוהה.
"תראה, רואים עליך שאתה יהודי חרדי", אומר טראמפ, מביט בי ישירות ומרים את אצבעו בתנועה אופיינית. "הם רואים אותך. הם כבר למדו שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים, בלי לשלם על כך מחיר. אובמה לימד אותם את זה".
טראמפ עובר לתנוחת ישיבה נוחה יותר, ונכנס לשיחת רעים לבבית, כשהוא מוציא דף מתוך נאומו באיפא"ק. "אני לא מבין למה הקהילה היהודית תומכת באובמה, או למה הם מחבבים את הילארי - אני באמת לא מבין. אולי זה מתוך הרגל. האמת? אני חושב שהוא אוהב את איראן הרבה יותר משהוא אוהב את ישראל".
טראמפ מעוות את פרצופו, כך שהוא נראה כצוחק אך קודר במקביל. אבל ברור שהוא לא מתבדח כשהוא אומר, "אני חושב שאובמה הפך את איראן לחזקה ועשירה, והחליש את ישראל במובן הזה. זה מסוכן".
"אני מאמין", הוא מוסיף, "שנשיא אמריקני שיבהיר שאנחנו מעריכים את הידידים שלנו, ושאלימות כלפי ישראל היא אלימות כלפינו, מעביר מסר מהדהד. בכל רחבי הגולובוס כולם יקבלו את המסר: זה לא יעבור בשתיקה".
איך שורדים קמפיין כזה?
"תראה. חציתי כמעט את כל המדינה הזו בחודשים האחרונים, ופגשתי כל מיני אנשים. לא ידעתי עד כמה נפלא הוא האזרח האמריקני הפשוט. יש לנו כאן אנשים מדהימים. אנחנו צריכים להפוך את אמריקה חזרה למדינה עצומה, לתת לאנשים האלה להרגיש עצומים. וברמה הגלובלית, זה אומר שאנחנו צריכים להתחיל לשחק כמו מנצחים. לכולנו יש קלפים טובים, אבל אין לנו אף פוליטיקאי שיודע איך לשחק את הקלפים האלה".
רגע לפני שאנחנו נפרדים, אני שולף פתק שהכנתי בשביל טראמפ לחתום עליו, מחוות ידידות עבור חבר שחשבתי שישמח בה מאוד. המועמד המוביל לוקח את הדף ושואל כמה שאלות: למה דווקא לחבר הזה? מהם הקשיים שלו ואיך הוא מתמודד איתם? מדוע לחתימה שלו תהיה משמעות עבורו? הוא יורה לעברי כמה שאלות נוספות, מתוך התעניינות כנה, ואז מקמט את הדף.
"אני אתן לך משהו טוב יותר", הוא מסתובב ולוקח נייר מכתבים עם הלוגו האישי שלו - "משולחנו של דונלד טראמפ" - כותב פתק משלו, מנסח בכישרון מסר מתאים.
הוא לוחץ את ידי, ומרצין מעט. "איך נראה לך שילך לנו מחר?"
מבלי להמתין לתשובתי, הוא אומר, כמעט לעצמו, "אנחנו ננצח, אנחנו ננצח. יהיה נפלא".
הראיון המלא מתפרסם היום בעיתון "משפחה"