לגופו של עניין, תיתכן השפעת כיבוש, דיכוי, עוני ודומיהם על פעולות איבה. זה עניין לסטטיסטיקנים ולסוציולוגים.
באותה מידה יתכן שלא. יתכן שאין קשר. זה עניין של עובדות, של היסטוריה.
השאלה, אם כן, איננה האמת ומניעי האיבה, השטנה והרצח, אלא השאלה היא התהודה העולמית, האסוסיאציה, הדימוי והזכרון הקולקטיבי. וכאן יש מדד אחר, והוא: איך אנחנו נראים. והתשובה היא: מדינה כובשת.
בדרך כלל, אין בידיו של המך והאומלל לשנות את דימויו, כשם שאין בידיו של החזק והעתיר לשנות את דימויו. כך יחשב העשיר לקפיטליסט או קוזק, והעלוב לצודק ומסכן, אפילו לסוציאליסט ולשוחר שלום.
אך כשזה כן בידיך, האחריות מוטלת על כתפיך.
אם כן, אני מאשים את תנועת ש"ס בהנצחת אומללותם, אך אני יודע שהיא כוחם.
אני מאשים את המדינה בכיבוש, אך אני יודע שזה כוחה.
לאחר הכיבוש של 67, היתה ביד המדינה האפשרות לבחור: האם להמשיך את האמפטיה העולמית למדינה כניצולת שואה וכפתרון לגיטימי לעם רדוף, או, להפוך לעצמאית, כוחנית וחזקה.
בחרנו בדרך השניה. הפכנו חזקים יותר, אימתניים יותר ומשפיעים יותר, אך שילמנו מחיר. והמחיר הוא האמפטיה הבינלאומית. חמישים השנים הבאות הוקדשו לנסיון לרצות את העולם.
השאלה שראויה להישאל היא האם אנחנו עדיין שואלים את עצמנו את שאלת המחיר והגמול, או שהספק כבר הוכרע?
• • •
אבל יש דבר אחד חזק יותר מכוח: יותר כוח.
אם נוסיף למשוואה של 'חזק הוא רע וחלש הוא מסכן', גורם שלישי, שיעקוף את הפוליטיקלי קורקט ויקרא לילד בשמו, יגדיר מחדש מיהו החזק, וממילא מיהו הרע, נוכל לקבל אשם בסכסוך, והוא יהיה רע. הוא ייקרא טרור.
כדי להכריע אותו, לא נצטרך להיאבק בשאלת הנראות, לא נאלץ לאמץ דימוי של חלשים, אלא להיפך, נשאף לדימוי של חזקים.
נגדיר את הטרור ככוחני ונשתמש בכוח רב יותר. נקים לנו משולש אימתני, הכולל את טראמפ, את פוטין ואת ליברמן ונחזיר את הגלגל.
עד שהשמאל יתאושש מזה, כל השחקנים כבר יוחלפו.
האם העולם צועד בכיוון הזה? ימים יגידו.