אאא מכתב מצמרר: בשבועות אלו הולכים ונשלמים הליכי הרישום של התלמידות העולות לסמינרים, וכמידי שנה ישנן לא מעט בנות שטרם שובצו לסמינר בו ילמדו בשנה הבאה.
לידי "כיכר השבת" הגיע מכתב מרגש ורווי דמעות של ילדה בת 14 שיועד לסגן ראש עיריית ירושלים צביקה כהן, מחזיק תיק חינוך חרדי ומי שמנהל את נושא שיבוץ הבנות, בו היא מתארת את התקופה הקשה שעוברת עליה ועל משפחתה.
"כיכר השבת" מפרסם את המכתב המלא והמרגש של הילדה
"בימים האחרונים אני יושבת בבית. לא הולכת לבית ספר. אני לא יכולה לשמוע את כל החברות שלי מתכננות תכנונים לשנה הבאה ואני יודעת שאין אף מקום שרוצה אותי. איך אני יכולה ללכת לבית הספר? איך?"
"אני רואה את החברות כותבות סיכומים ומכתבים אחת לשניה, ואני יושבת בבית, בוכה ובוכה. אין לי לאן ללכת שנה הבאה, אבל אין לי גם לאן ללכת השנה. כל פעם שאני הולכת לבית ספר, אני מקבלת דקירות מהחברות. הן לא מתכוונות, אבל מתעניינות לאיזה סמינר אני הולכת שנה הבאה ובמקום לענות להם - הגרון נחנק מדמעות ואני רוצה לחזור הביתה, מתחת לשמיכה והכרית, איפה שרק הקב"ה שומע אותי ורק לבכות ולבכות".
"בהתחלה חשבתי לכתוב מכתב למנהל הסמינר. אבל אני יודעת שהוא לא יתייחס. מי אני בסך הכל, ספרדייה מסכנה. למה שיקרא בכלל מכתבים שלי. למה שיתייחס אלי, לדמעות שלי, לדמעות של אמא שלי ואבא שלי – גם הם בסך הכל ספרדים פשוטים. בלי קשרים, בלי".
"אני פונה אליך, הרב צביקה, כמי שמבין היטב את המצוקה ועושה הכל בשביל לפתור אותה. אני רוצה להסביר לך איך אני מרגישה ואיך החברות שלי שמתחבאות גם הן בבית בימים אלו מרגישות. אנחנו יודעות שאנחנו לא מעניינות אף אחד."
"אני מרגישה בשבועות האחרונים כמו זבוב טורדן, אבל אני לא. אני בת ישראל כשרה ויראת שמים. נולדתי בבית של תורה. אבא הוא אדם צדיק, שיושב כל היום ולומד תורה, אמא היא בשבילי הדוגמה הכי טובה איך אמא צריכה להיות. כשרה וצנועה ומוסרת נפש בשביל אבא ובשבילנו".
"אנחנו, כל הילדים, יודעים להעריך את לימוד התורה של אבא ומבינים מכל הלב שבדיוק כך אנחנו רוצים שגם החיים שלנו ייראו. ואל תחשוב שזה קל: אני כותבת ודומעת, כותבת ורועדת מחוסר הצדק שנעשה עמי".
"מצטערים, הילדה לא מתאימה", הייתה התשובה שקיבלנו מהסמינר אליו נרשמתי. בהתחלה חשבתי שזו טעות. הייתי נאיבית. אולי המחשב פלט מכתב לא נכון. אולי הדואר שגה בכתובת. חשבתי על עוד אלף ואחד דברים - רק לא על האמת. לא התקבלתי, כי אני ספרדייה".
בנות שאני יודעת שהן ברמה פחותה ממני ברוך השם, אני לא מתעניינת בפוליטיקה ולא מבינה בזה, אבל אני שומעת מאחים שלי הגדולים שאתה הבטחת לפתור את הבעיה הזו ואני אסירת תודה לך - אבל מתחננת אליך: תמהר, לפני שיהיה מאוחר מידי .
"בערב שבת האחרון, ראיתי את אמא בוכה בקצה הסלון. היא לא סתם בכתה: היא עמדה ליד הנרות, וממש התייפחה. המחזה הזה העביר בי צמרמורת. אימא לא מרבה לבכות. האמת היא שלאחרונה אני רואה את העיניים שלה דומעות אחת לכמה שעות. אני מנסה לחמוק ממחשבה שאני זו שמצבה גורם לאימא לבכות כל הזמן. אבל בתוך הלב אני יודעת שזה בגללי.
"אני מתנחמת בכך שאני לא אשמה; הדמעות האלה לא נצברות לחובתי. אני מקווה שהדמעות האלה לא מקטרגות על עם ישראל. בערב השבת האחרונה, אלה לא היו דמעות. זו הייתה התייפחות ממש. מדי פעם אימא הגניבה אליי מבטים חמים, ואני הבנתי שהיא בוכה עליי. על מצבי. על הבושה שאני חווה. על מסלול הייסורים שאני עוברת. הלכתי לקצה הסלון, פתחתי ספר תהלים, והתפללתי מכל הלב שיסתיים כבר הסיוט הזה. שמישהו על מה אימא התפללה?.
"אחר כך, לפני הקידוש, היא גילתה לי: "את ילדה טובה וצדיקה, ומגיע לך הכי טוב שבעולם. התפללתי שהשם ירכך את כל הלבבות הקשים". אם כבר הגענו עד לכאן, אני רוצה להיות הכי גלויה ולספר לך שלא רק אימא בוכה. גם אבא בוכה קצת, כשלא רואים הכל. סיפרתי לה שלא נרדמתי, כי לא הצלחתי לבכות בשקט.
• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים
"אימא התיישבה לצדי, הרעיפה עליי חום, וניסתה לעודד. אבל האמת אני לא יודעת איך לחתום את המכתב הזה. אני לא דורשת כלום; אולי אין לי זכות לדרוש. ובכלל, איזה ערך יהיה לדרישה שלי, אבל אני מתחננת אליך שתפעל. תפעל איפה שכולם לא פעלו. תהיה המלאך המושיע שלנו, הנשמות האבודות שנזרקו בצידי הכביש, ברוע ובאכזריות על לא עוול בכפנו.
"וכשאתה עובד, תחשוב עליי, ד' מעיר מגוריך, ילדה טובה שהתאמצה עד בלי דיי, שעשתה הכל כדי להתאמץ, שהתרחקה מחברות בעייתיות שחונכה בדרל של תורה ויראת שמים, ועכשיו חווה את הרמיסה הכי גדולה בעולם. תחשוב עליי פרוטקציות. לא מחוברים ולא מקושרים.
"אנחנו חיים בצמצום ומסתפקים במועט, הכל למען לימוד התורה של אבא . התקבלו, אבל אני לא. אני לא שייכת לעדה הנכונה. בעיר או מחוצה לה יקבל שכל ישר ויידע שאסור לו ללכת לישון כל עוד אני וחברותיי מתהפכות בלילות בדאגה, בחוסר ודאות ובתחושת השפלה שאני לא מאחלת אותה לאף אחד בעולם.
"הבית נהרס. הכל מסתובב סביב הציר שלי. אתמול בלילה, למשל, אימא נכנסה אלי לחדר בשעה מאוחרת מאוד וראתה שלא נרדמתי. היא שהיא לא ממש הצליחה. התקשיתי להתעודד שאני ילדה בגיל 14 בסך הכל שלא יודעת היכן העתיד שלה, ואני בטוחה שזה יעזור לך לעמוד מול כל אותם אנשים חשובים שטורקים לך טלפונים".
אם היו משקיעים בטיולים , היכריות עם בתי ספר אחרים , פעיליות אחרי בית-ספר ועוד דברים
"הזמן המשעמם" לא היה מגיע ואז אין מקום למחשבות סרק