הואשם בעבירות בנייה על לא עוול בכפו – מי יפצה?

האשימו אתכם בעבירות בנייה ללא סיבה?

עורך דין תכנון ובניה

התובע רכש את הבית במבשרת ציון בשנת 2000 לצרכי השקעה, וארבע שנים לאחר מכן הוגש נגדו כתב אישום שייחס לו עבירות בנייה חמורות.

בסופו של דבר התובע הגיע להסדר עם הוועדה המקומית, כתב האישום נמחק והוא הוציא היתר מתוקן בתהליך ארוך ומתיש שלקח, לטענתו, כשש שנים, ועלה לו למעלה מ-50,000 שקל, לא כולל עגמת נפש.

טענתו כלפי הוועדה המקומית הייתה כי התרשלה שבכלל הוציאה לנכס טופס 4 ואישרה שהמבנה תואם להיתר הבנייה. לגבי האדריכל המפקח הוא טען כי "עבד" על כולם, והעביר לוועדה המקומית דיווחים שקריים. במהלך בירור התביעה באמת התגלה כי אותו "אדריכל" כלל אינו אדריכל מורשה.

באשר למוכר, נטען כי הפר את החוזה ונהג בחוסר תום לב, שכן היה מודע לחריגות (או לפחות היה צריך להיות כמי שעוסק בתחום הנדל"ן) כבר בזמן הבנייה והסתיר זאת.

הוועדה המקומית ביקשה לדחות את התביעה, בין היתר, בטענה שאין לה שום קשר לסכסוך. היא העניקה את היתר הבנייה כדין, תוך הסתמכות על הצהרות האדריכל המפקח. היא לא ידעה שמדובר במתחזה וזה גם לא מתפקידה לברר דברים כאלה.

אותו אדריכל טען גם הוא שאין לו קשר לסכסוך, שכן התפטר לפני שהפרויקט הסתיים. הוא אף הכחיש שחתם על הדיווחים וההצהרות לוועדה המקומית, וטען שחתימתו זויפה.

המוכר טען להגנתו, בין השאר, שלא הוכח שידע על החריגות. גם הוא, כמו כולם, הסתמך על האדריכל.

"אם כל חטאת"

השופטת שניידר מצאה כי הוועדה המקומית נהגה בהתאם לחוק, תוך הסתמכות מותרת על דיווחי האדריכל, מי שמבחינתה נחשב לאיש מקצוע מוסמך. הוועדה לא הייתה אמורה לתהות על קנקנו ולבדוק אם הוא אדריכל מורשה.

בנוגע למוכר נקבע כי לא הוכח שידע על הבעיה בנכס. גם הוא, כמו הוועדה, היה רשאי להסתמך על דיווחי האדריכל ולהניח כי המבנה נבנה כדין.

למעשה, כל חיצי האשמה כוונו בסופו של דבר כלפי האדריכל. השופטת שניידר קבעה כי התנהלותו הייתה "אם כל חטאת" ויש לייחס לו את מלוא האחריות לנזקים שנגרמו לתובע בשל כך שהואשם בפלילים על לא עוול בכפו.

השופטת דחתה את טענות ההגנה של האדריכל אחת לאחת, ובין היתר קבעה כי לא הוכיח בשום צורה כי חתימתו זויפה. כך, למשל, הוא לא מצא לנכון להגיש על כך תלונה במשטרה או להציג חוות דעת גרפולוגית.

באשר לנזק, השופט קיבלה את תחשיבי התובע לגבי הנזקים שהסבה לו הפעילות הקדחתנית להוצאת היתר בנייה מתוקן, ופסקה לו גם 26,000 שקל – מחצית מסכום הנזק הממוני – על עגמת נפש.

בסך הכל האדריכל חויב לשלם לתובע כ-80,000 שקל, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד של 10,000 שקל.

למרות שהתביעה נגד הוועדה המקומית והמוכר נדחתה, השופטת לא פסקה לחובת התובע הוצאות לפנים משורת הדין.

• שמות באי הכוח לא צוינו בפסק הדין

עורכי דין דיני תכנון ובנייה • לפסק הדין לחץ כאן

הכותב: עורך דין יצחק טפר עוסק בתחום המקרקעין

אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

* הכותב לא ייצג בתיק.

** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.