שוב תפסה אותי הצפירה המכריזה על שבת באמצע מרוץ מטורף עם הלשון בחוץ והנשמה ביד. רצתי מתנשמת ומתנשפת לסלון להדליק את נרות השבת, נשקתי לחבורת הזאטוטים שהתקבצו סביבי את נשיקת ה"שבת שלום" ונשמתי לרווחה, באה השבת באה המנוחה.
ואז אבא יצא לבית הכנסת...
חילקנו ממתקים של שבת ושרנו יחד לכה דודי. סידרנו למופת את השולחן, חתכנו סלט ירקות. אח"כ עברנו לתיקיות, דפדפנו בין מעשי ידיהם הקטנות של החמודים שלי, התעמקנו בכל יצירה עד לכתם הצבע הקטן ביותר, סיפרנו את כל ספרי הספריה, הוספנו עוד ספרון או שתיים מהספריה הביתית שלנו.
ואבא עוד לא חזר
אז שיחקנו טאקי, ואח"כ משחק זיכרון, בין לבין נראה לי שנמנמתי כמה דקות בישיבה. אח"כ הפכתי לשופט והפרדתי בין שני הגדולים, אח"כ לחובש, וטיפלתי בשפתיו הזבות דם של הקטן שנחבל.
ואבא עוד לא חזר
אז שרנו "שלום עליכם" לקטנים שכבר סיימו את היום שלהם מזמן, ערכנו להם מיני סעודת שבת, והשכבנו אותם לישון, וכשחצי בית נדם, אפילו אישרתי לגדולים באופן חד פעמי (!) משחק כדורגל בסלון.
כשהילדים התחילו לשאול אותי למה אבא לא חוזר, הבנתי שכנראה באמת זה כבר מוגזם, אבל הסברתי להם בטוב טעם שאבא ירא שמים ומדקדק בתפילה, וזה יכול לקחת לפעמים הרבה זמן....
ובלי שהם שמו לב, התגנבתי החוצה והסכלתי אל האופק, הכי רחוק שיכלתי, הבטתי ימין ושמאל, אך אין איש.
וכשהתגנבתי בחזרה הביתה ובדיוק באותו הרגע חלף אמבולנס ברחוב בקול רעש גדול, שפך לי בכורי את ליבו בדאגותיו שאולי מחבל נכנס לבית הכנסת וקרה משהו לאבא. .. (הילדים של היום)
והלב שלי שכבר דפק בבהלה, נכנס עכשיו להילוך רביעי, פתאום חשבתי על זה שנתנה נבואה לשוטה וקטן, ואולי יש דברים בגו... אבל הרגעתי אותו (וגם אותי) שמה פתאום, אם חלילה היה קורה משהו היו הרבה יותר אמבולנסים, וגם משטרות, והיתה המולה ברחוב, אבל ליתר בטחון אמרנו "שיר המעלות ממעמקים" ופתחנו את החלון לוודא שבאמת הכל בחוץ שקט, וב"ה היתה דממת אלחוט...
וכשכבר כולנו מגדול ועד קטון יצאנו מדעתנו, הוא הגיע.
נכנס בצעדים מדודים עם חיוך מתנצל, ואמר שהדובר התורן בין קבלת שבת לערבית חשב כנראה שהוא אמור לדבר בין קבלת שבת לשחרית....
ואני ללא מילה גררתי את עצמי מעולפת לשולחן השבת וניקרתי כמו ציפור לקול צלילי "אשת חיל"
ובמוצאי שבת כשהכלים היו עוד בכיור ושטיח של צעצועים היה פרוש על רצפת הסלון, אמרתי "ברוך המבדיל" וישבתי לנסח מכתב לבבי למתפללי בית הכנסת.
בקשתי מציבור המתפללים לתת את הכבוד הראוי לדבר התורה ולא לקיים אותו בין לבין, והזמנתי אותם לדבר תורה ארוך ככל שיהיה.. אצלי בבית בסלון, אפילו התחייבתי לתת כיבוד קל, כסאות נוחים, ומיזוג או חימום לפי הצורך. לבסוף סיכמתי שהשיעור יתקיים בכל יום שירצו, החל משעה אחרי צאת השבת ועד יום חמישי בחצות, ואם ממש אין ברירה אני מוכנה להיערך ליום שישי בבוקר, בתאום מראש. ולצערי אין אופציות נוספות.
עכשיו רק נותר לי למצוא מישהו שיתנדב לתלות את המכתב בבית הכנסת בעזרת הגברים. כי בעלי היקר, למרות ההזדהות והאמפטיה, לא מוכן לעשות את זה...
- לטור הקודם של מיכל סגל: כשהילד אמר "אמא, השנה אני מתחפש לחייל"
0 תגובות