הציבור נענה לבקשת אחיו של החייל שלמה רינדנאו שנהרג אתמול בתקרית התפוצצות הרימון, וכ-2,000 בני אדם, בהם בני משפחה, חיילים ואזרחים רבים, הגיעו לבית הכנסת אור יצחק שביישוב נצר חזני כדי ללוות את שלמה למנוחות.
מרדכי ומינדי, ההורים, נחתו הבוקר בישראל והגיעו להלוויה. ראש המועצה האזורית נחל שורק נעתר לבקשת ההורים השכולים ואישר לשמור להם שתי חלקות קבר לצד בנם - שלא ייקבר בחלקה צבאית.
האב מרדכי ביכה את מות בנו: "יש חז"ל אחד שמאוד מתאים: אין ייסורים כמו זה. כשהיינו בארץ בחנוכה קיבלתי טלפון שאמי נפטרה, אז חזרתי לקבור אותה. ואז ביום ראשון קיבלתי טלפון ששלמה נפטר והיינו צריכים לבוא לארץ לקבור אותו. זה לא טבעי, זה לא צריך להיות ככה. פגשתי כמה אנשים שאמרו לי שגם הם קברו בן ואמרו שהוא גמר את השליחות שלו. אני לא מבין את זה. שליחות כל כך קצרה, שליחות בלי להתחתן ושיהיו לו ילדים. דיברתי איתו בשבת, נתתי לו ברכה, השם ישמרך. כששאלתי לשלומו היה אומר לי 'אני בסדר, מה שלום שאר המשפחה. תדאג לאחרים".
אברהם, אחיו הבכור של שלמה ז"ל, ספד לו: "אח שלי הקטן שוכב פה. אח שלי הקטן היה מלא חיים ותמיד חייך, אף פעם לא התלונן. היה הקטנצ'יק של המשפחה. הוא אמר לי 'אני הולך להתגייס'. הוא רצה להגיע לפה ועכשיו הוא פה כי הוא שירת את כולנו. ועכשיו הוא נהרג".
האחות יוכבד ספדה: "אתה התינוק של כולנו, ואיכשהו הכי בוגר מכולנו ביחד. היית חכם מעבר לשנותיך, ואיזה לב שלמה... איזה לב. אהבת את כולנו כל כך. אני כל כך מצטערת על מה שקרה לך. חשבתי שתהיה בטוח בכל מה שתעשה כי אתה היית כזה עצמאי. שלמה, לימדת את כולנו להיות בעלי לב פתוח וטהור. כולנו יודעים שאתה צדיק כי היו מכשולים והתגברת עליהם. אנחנו אוהבים אותך כל כך. אתה חלק מלבנו ותמיד תהיה. תודה על שהיית אח שלי".
"מאז שהאסון קרה כולם באים ואומרים שהוא היה דומה לי, אבל אני לא יודע על מה הם מדברים. הוא היה כל כך הרבה יותר ממני", אמר האח ברוך. "הוא היה מתקן הכל, ידע לבנות דברים. הוא פשוט ידע הכל... לא יודע איך. הוא היה מדהים. אמר 'אני הולך לישראל, אלמד עברית ואכנס ליחידה שאני רוצה' - וזה בדיוק מה שהוא עשה. אני לא חושב שאמרתי לו מספיק כמה שאני מעריך אותו".
האחות בלה הוסיפה: "שלמה תמיד רצה להיות הגדול, אבל הוא היה התינוק. הייתי עושה לו בייביסיטר כל הזמן. הוא היה התינוק שלי. הוא תמיד ביקש ממני תמונות שלא יפסיד כלום, והוא אמור היה לבוא לבקר בחודש הבא. הוא מאוד התרגש מכך וגם אנחנו. אני מתגעגעת אליו כל כך".
שלמה, בן 20, עלה לארץ לפני כשנתיים מניו ג'רזי בארצות הברית ליישוב נצר חזני. הוא הותיר אחריו זוג הורים ותשעה אחים ואחיות, שחמישה מהם עלו לארץ גם כן כדי להתגייס ושירתו כלוחמים בצבא. "שלמה היה בחור יפה תואר עם חיוך ביישני שתמיד היה על פניו", סיפרו ביישוב. "הוא התנדב בטיפול וגידול כלבים בתפוח שבשומרון לפני שהתגייס".
לצעיר האמריקני הייתה גם משפחה מאמצת בקיבוץ שדה יואב. יו"ר הקיבוץ אודי בורוביץ' סיפר: "כחייל בודד הוא אומץ אצל אווה ואלון שופ, שפתחו את ביתם בפניו והפכו אותו לאחד משלנו. שלמה, אף שלא היה בן קיבוץ, גדל על אותם ערכי נתינה והתגייסות המאפיינים אותנו כקיבוץ".
בזרוע היבשה ובפיקוד הצפון הוקם צוות בדיקה מיוחד בראשותו של מפקד חטיבה 3, אלוף משנה יואב ירום, לחקור את נסיבות התקרית בה נהרג גם חברו של שלמה, החייל חוסאם טאפש. תחילה עלה חשש שמדובר בהפעלת מטען חבלה בנסיבות חבלניות, אך לאחר סריקות ובדיקות שנערכו נשלל כיוון זה. בצה"ל מנסים לתשאל את שני החיילים שהיו בחלק האחורי של הג'יפ ונפצעו קל, ובמקביל בודקים את הרקע של הנהג. כמו כן, נבדק מדוע החזיק הנהג ברשותו רימון בניגוד לפקודות ולמקובל.
בינתיים, מהתחקיר הראשוני עולה, כי סמוך לשעה 7:10 הגיע ג'יפ הסיור הממוגן ממשימות פתיחת ציר שגרתית בגבול עם סוריה, לקרבת המוצב שאותו חוצה כל מבקר במרגלות החרמון. טפאש והחיילים שברכב ניהלו שיחה, ובשלב מסוים, כשהג'יפ עצר צמוד למוצב, הנהג יצא ממנו, אחז רימון רסס בידו וצעד לכיוון דלת המפקד. הוא הקיף את חזית הג'יפ. כאשר דלת המפקד נפתחה, טפאש הנהג חזר לאחור ואז התפוצץ הרימון.