בשנה האחרונה לבדה, חמישה ילדים מתו ברכב סגור, חסרי ישע, בתהליך אכזרי שקשה להעלותו על הכתב. בכל המקרים המזעזעים הללו, אלו פעוטות שנלקחו ממקום אחד לאחר, והמבוגר האחראי שהיה לצידם שכח אותם. פשוט כך. בלתי נתפס.
התבוננות נוספת בשרשרת האסונות הללו, מגלה פרט מהותי נוסף העובר כחוט השני בכולם: האבות. מי שתמיד, באופן כמעט גורף, שוכח את הילד ברכב עד למותו האכזר, זה האבא. אבא שאוהב; שחומל; שמסור לילדיו - באמת, לא כמליצה שחוקה - ובכל זאת בסופו של יום, או באמצעיתו, פרחה פתע מזכרונו עובדת שהותו של העולל ברכב הלוהט. לא מזיכרון האם נשמטה העובדה הכה חיונית הזו.
התיאוריה בדבר זיכרונו החלש של הגבר אל מול זה של האישה, מוכרת וידועה. היא מקובלת כבר כמה שנים בקהילייה המדעית כמציאות מוכחת שאין עליה עוררין. וביתר פירוט: אף שהמוח הגברי גדול - פיזית - ממוח האישה, הוא נוטה לאגור בתוכו רק את פריטי המידע הכלליים, את סיפור המסגרת, את מה שהוא מזהה כדברים המהותיים והחשובים. לעומתו, מוח האישה מתמקד תמיד גם בפריטי מידע שנראים אולי שוליים, לעתים אף ביזאריים, ואוסף אותם אל קרבו בשקדנות.
עד כאן עובדות. מה שטרם נבדק והוכח: האם זיכרונו של הגבר החי במאה ה-21 נפגם עוד יותר מכפי שהיה "פגום" עוד קודם לכן. יתכן, כי עומס המידע וההתמכרות אליו, ושטף האינפורמציה הנדמית לאדם כחשובה וחיונית, עשויים לכפות על האדם להתמקד בהתפתחות האחרונה שעומדת על סדר יומו הצפוף - על חשבונה של ההתנהלות השגרתית שכוללת מטלות פשוטות ולא מאתגרות, ביניהן הוצאת הילד מהרכב והבאתו אל יעד מוסכם.
אבל אני מבקש, בזהירות, לבחון סוגיה רגישה אחרת - התנהלות הגבר החרדי. כן. החרדי, בדווקא: אחד המקומות היחידים בעולמנו המתפתח השומר על ההיררכיה בין בני הזוג, הוא העולם החרדי. מעמדו של הבעל עליון על פני זה של האישה. וחלילה, איני מכוין לכך שהוא מתנשא עליה והיא נגררת וחשה מושפלת. ממש לא. היחס בין בני הזוג הוא נכון ותקין וטוב לשניהם. אלא שמטלות ברי אחריות בחיי היום יום נוחתות, בחלק מהמשפחות, כדבר טבעי - ושלא במתכוין - על כתפיה של הרעיה המסורה. בין אם בעלה אברך כולל אליו היא נושאת עיניה בהערצה, ובין אם לאו.
ההשלכה המתבקשת ממצב זה היא, שתפקידים שכן סוכם שיבוצעו בידי הבעל, נעשים על ידו ככורח בל יגונה. לא כביטוי לרצונו שלו. הוא, הוא בכלל "שייך" לדברים גבוהים יותר, רוחניים או גשמיים. לא לעבודות ה"שחורות", הפשוטות והבסיסיות. אותם הוא יעשה בחיפזון, כלאחר יד, תוך כדי אין ספור התעסקויות צדדיות שנדמות בעיניו כחשובות יותר.
לא נדיר להסתובב ברחובה של עיר חרדית בשעות הבוקר או הצהריים ולצפות באבא הנכנס אל גן הילדים, או יוצא ממנו, כשכף ידו הגדולה אוחזת ברפיון מה בכף היד הזעירה של הפעוט/ה החמודים, כשאלו מבקשים תשומת לב קולנית מאביהם, אך זה מצידו לא שומע אותם כלל או - גרוע מכך - מתעלם פעמים רבות, כי הוא עסוק בדברים "העומדים ברומו של עולם" ולא נאה לו לרדת בפרהסיה לרמתם הנמוכה של ילדיו הזקוקים נואשות ליחס חם ואוהב בכל מקום וזמן שהם.
אין הכוונה להטיל אשמה על האבות השכולים, שגם כך כמעט וכורעים תחת המעמסה הרגשית והיגון התהומי על מות ילדם האהוב. נסתרות דרכי האל, וקטוננו מלהצביע על האשם ועל הגורם הישיר לטרגדיה המחרידה.
הרצון הוא רק לנסות ולהפחית את האסונות העתידיים: מעט יותר אחריות ושימת לב לדברים שכביכול אינם מתפקידיו המוגדרים של הבעל/האב החרדי. בהינתן והמצב המתואר ימשך כפי שהוא, לא יהיה מנוס מלצאת בקריאה "אמא, אל תשלחי את הבן שלך עם אבא שלו".
יש להפנים: לקיחת הפעוט ממקום למקום אינה משימה איזוטרית שעלולה לחלוף כך כחלק משגרה מחייבת ולא רצויה. ניתן ורצוי להתמסר עד בלי גבול לעונג שישנו בכל שניה של מגע עם הילד ונוכחות בקרבתו.
מי שמתנסה בכך, כענין של לכתחילה ולא בדיעבד, אף ישאב מזה כוח נפשי להמשך התמודדותו עם שלל האתגרים הגדולים הצצים כל העת לפתחו, ואולי - רק אולי - גם ימנע בכך את הכותרת השחורה הבאה. שלא תבוא.