בני זוג נישאו ונולדו להם שלש ילדים משותפים, לאחר כשבע עשרה שנה פתחו הצדדים תיק גירושין בהסכמה, כאשר הם עשו הסכם גירושין בתהליך גישור, שאחד מסעיפי ההסכם הוא שהדירה תעבור לרשות האישה , והאישה תעביר לבעל סכום כסף של שווי מחצית הדירה.
לאחר איזון החובות שיש על הדירה, הצדדים חשבו את ערך הדירה וקבעו את הסכום שהוא מחצית מהדירה שיגיע לבעל, ביה"ד אישר את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק דין.
לאחר כשלש שנים האישה הגישה תביעה לאכיפת ההסכם, לחייב את הבעל להעביר לה את זכויותיו בדירה, בכפוף לקבלת התמורה שסוכם בשעת ההסכם של שווי ממחצית מהדירה,
ב"כ הבעל טען שהאישה לא פעלה במשך השלש שנים להעביר את הבית לבעלותה, ומכיוון שעברו כבר שלש שנים מאז שחשבו את ערך הדירה, והיום הדירה הכפילה את סכום שוויה, והאישה היא זו שעיכבה את התשלום במשך שלש שנים, בטענה שלא היה לה כסף לשלם את המשכנתא, ולא עוד היא אף עזבה את הבית ונתנה לבעל לגור בו, והבעל גר שם ואף שילם את המשכנתא, ורק עכשיו שהנכסים עלו בצורה משמעותית היא רוצה לתת לו את הכסף לפי השומה המקורית, וכוונתו של הבעל בזמן חתימת ההסכם הייתה להשתמש בכסף זה עבור קניית דירה אחרת, והיום בסכום הזה הוא אינו יכול לקנות כלום,
ולטענת הבעל כוונת הצדדים בהסכם הייתה שכל אחד יקבל מחצית משווי הנכס כאשר יימכר, וגם כך משתמע בחוק החוזים סעיף 25 (א) והגישה המסתמנת בפסיקה היום, שיש לפרש את ההסכם בגישה משולבת של לשון ההסכם, והנסיבות, והכוונה, וכן בדיני ישראל כלל הוא בהלכות שטרות, לפיו אין לבחון את משמעות השטר וההתחייבות הכלולות בו, רק בהתאם לנוסח מילותיו, אלא יש לפרשו על פי כוונת הדברים, לפי העניין,
עוד טען ב"כ הבעל שיש לבטל את ההסכם, בגלל שיש עיכוב במימושו של ההסכם, משום שבהעדר תאריך מפורש לתשלום בחוזה, האישה הייתה צריכה לשלם תוך זמן סביר לפי סעיף 26 בחוק החוזים "השלמת פרטים", וכבר עבר שלש שנים, והאישה עוד לא שילמה,
לעומת זאת ב"כ האישה טען שבהסכם לא כתוב שעל האישה להעביר לבעל לשעבר שווי מחצית הבית כדי שהזכויות יועברו על שמה, ואפילו לא מוזכר בהסכם ביטוי של "חלוקת התמורה", וכל מה שנקבע בשעת ההסכם, שהבעל מתחייב להעביר את חלקו לאישה בדירה, והאישה מתחייבת להעביר לבעל סכום מסוים, לאחר שהם עשו הערכת הזכויות אל מול החובות, בהתאם למועד הספציפי, ולעולם מועד הקרע הוא הקובע.
בית הדין כתב בפסק ארוך ומנומק, שאין ספק שמשמעותו הפשוטה של ההסכם היא כפי שטענה האישה, שהבעל מתחייב להעביר את חלקו בדירה לאישה, לאחר איזון חובות, בתמורה לסכום מסוים, וכטענת האישה שאפילו לא מוזכר ביטוי של "חלקת תמורה", וכך משתמע מההסכם בצורה די ברורה אשר כמעט אינה משתמעת לשתי פנים, ואשר לטענת הבעל לפיה אין ללכת אחר שוויה של דירת הצדדים כפי המופיע בלשון ההסכם אלא אחר שוויה כעת בשעת המימוש, שהרי היה לו כוונה לקנות בכסף זה דירה אחרת, והיום שערך הדירה עלה אין בסכום זה שיקבל כל אפשרות לקנות חצייה של דירה, אומרים בית הדין לאור העובדה שהכותרת שניתנה בהסכם הגירושין הייתה "הצדדים חשבו את ערך הנכס" אולי באמת היה מקום לומר שאם ערך הדירה יעלה באופן משמעותי קודם למימוש ההסכם, אזי יש לעדכן את ההסכם, ויהיה על האישה להגדיל בהתאם את התמורה שתשלם לבעל עבור חלקו בדירה,
אך בית הדין קבע שכדי לבחון את משמעות השטר וההתחייבויות הכלולות בו לא רק בהתאם לנוסח מילותיו של ההסכם, אלא לפרש אותו על פי כוונת הדברים, היה צריך הבעל לעשות דברים מסוימים כדי לדעת שזה באמת הייתה כוונתו, שזה לא יחשב בגדר של דברים שבלב, והרי הבעל לא פנה לביה"ד למימוש זכויותיו על פי ההסכם, וכלל לא דרש מהאישה את הסכום שהתחייבה בו בהסכם או סכום אחר, ורק האישה היא זאת שפתחה תיק בביה"ד למימוש זכויותיה על פי ההסכם, ומה שטוען שרצה לקנות בסכום שיקבל מהאישה על הדירה כדי לקנות דירה חדשה, והסכום ששמו אז את הדירה אינה מספיק לקנות דירה היום, א"כ לדבריו מדוע רק שכר דירה, או עבר לגור בדירה של האישה, ולא קנה דירה, וביקש את הסכום ששמו לו לקניית דירה, וכדי לפרש את ההסכם לא ככתבו אלא לפי הכוונה והעניין, היה צריך הבעל לעשות דברים שיפרשו את כוונתו, ואת זה הבעל לא עשה, ומאחר וכך אין לנו אלא לדון לפי לשון ההסכם בלי לתור אחר כוונות נעלמות ו"דברים שבלב אינם דברים".
ולגבי טענת הבעל שיש לבטל את ההסכם, בגלל שיש עיכוב במימושו של ההסכם, משום שבהעדר תאריך מפורש לתשלום בחוזה, האישה הייתה צריכה לשלם תוך זמן סביר לפי סעיף 26 בחוק החוזים "השלמת פרטים", וא"כ כבר עבר שלש שנים והאישה עוד לא שילמה, קבע בית הדין דבמקרה דנן טענה זו לא תעמוד לזכותו, מכיוון שכל זה נאמר רק אם הצד שצריך לקבל את הכסף מחזר אחר המעות מיד, הרי זה מגלה בכך שהוא זקוק לכסף בדחיפות, ואז אם הקונה מעכב את התשלום, יש צד לביטול המקח, וע"כ אילו הבעל היה דורש את הכסף מהאישה, והיא הייתה טוענת לעומתו שיכולה לשלם בזמן שתרצה, אז היינו קובעים שעליה לשלם תוך זמן סביר, ואם הייתה ממאנת בזה, זכותו היה לתבוע אכיפה או ביטול/שינוי ההסכם, אך מכיוון שהרי הבעל במהלך השנים לא פנה לביה"ד בתביעה כזו, לכן, ההסכם נותר על כנו, והאישה תשלם תוך זמן סביר את התמורה שהתחייבה בה
נמצאנו למדים מפסק דין זה א) שהגישה המסתמנת היום בפסיקה, ששטר יש לפרשו עפ"י כוונת הדברים לפי העניין, והנסיבות, ולא רק בהתאם לנוסח מילותיו, זה רק שיש נסיבות שגם מראות שכך היה כוונתו בפירוש השטר, ב) שעיכוב במימוש השטר, כגון שטר שלא נכתב בו תאריך תשלום, מפרשים אותו לפי סעיף 26 בחוק החוזים, "השלמת פרטים", שצריך לשלם תוך זמן סביר, ואם לא שולם הסכום תוך זמן סביר, זה נחשב לעיכוב במימוש השטר ויש לבטלו, זה הוא רק כשיש דרישה חשלום, והצד השני לא משלם תוך זמן סביר, אז יש לו זכות לתבוע אכיפה או ביטול ההסכם.