ב-2013 הגישה הסבתא תביעה כנגד בתה ונכדתה לבית משפט השלום בנצרת. היא סיפרה כי היא אם לחמישה והנתבעת היא בתה הבכורה. בשנת 1976 הבת התגרשה ומכיוון שהייתה אם לילדה קטנה, הסכימו היא ובעלה, שהיה אז בחיים, לשכן אותה בביתם.
לייעוץ בתחום:
בסוף שנות ה-80 בנו היא ובעלה בית בן שתי קומות על קרקע שרכשו. הם גרו בקומה הראשונה והבת והנכדה עברו להתגורר בקומה השנייה.
אלא שבמשך השנים התדרדרה מערכת היחסים והבת והנכדה החלו למרר את חייה. הן סירבו לשלם שכר דירה או להשתתף בתשלומים השוטפים, מנעו ממנה להזמין בני משפחה וחברים וגידלו בדירה בעלי חיים בניגוד לרצונה.
על רקע זה ביקשה הסבתא מבית המשפט כי יורה לבת ולנכדה להתפנות. בית המשפט קיבל את התביעה אך קבע כי העובדה שהבנות גרו בדירה במשך הרבה שנים יצרה אצלן ציפייה כי המצב יימשך לצמיתות, ולכן כתנאי לפינוי על הסבתא לשלם להן את ערכה של הקומה העליונה בה גרו, לפי הערכת שמאי שעלולה הייתה להסתכם במאות אלפי שקלים.
הסבתא ערערה על כך לבית המשפט המחוזי. לדבריה, לא היה מקום להתנות את הפינוי בפיצוי מכיוון שהוכח עובדתית כי במהלך השנים בתה חתמה על מספר הסכמי שכירות, כך שלא יכולה הייתה להיווצר אצלה הציפייה לגור בדירה לנצח.
עוד לדבריה, לא ניתנה חשיבות מספקת לעובדה שבשלב כלשהו בתה ונכדתה חדלו לסייע לה, בניגוד להתחייבותן כלפיה וכלפי בעלה המנוח, ואף הקשו עליה את החיים במכוון.
הבת והנכדה – המשיבות – טענו כי אין להתערב בפסק הדין שכן הותרתן ללא קורת גג תגרום להן "נזק אדיר". לדבריהן, הפיצוי שנפסק ראוי "ונועד להקהות את ההשלכות הטרגיות של ביטול הרשות".
הסבל שלה
השופטת הבכירה אסתר הלמן מבית המשפט המחוזי בנצרת כתבה כי על אף שהיה מקום להתנות את הפינוי בפיצוי, סכום הפיצוי שנפסק על ידי בית המשפט לענייני משפחה גבוה מדי ועלול לגרום ל"עיוות דין" למערערת. בפועל אין לסבתא אמצעים לשלם את מלוא ערך הקומה והיא תיאלץ להמשיך לגור באותו בית עם המשיבות, שגורמות לה סבל.
השופטת הוסיפה כי רישיון המגורים שניתן למשיבות אינו "רישיון חינם קלאסי" שכן הוא ניתן בתמורה להתחייבותן לעזור בהחזקת הבית. עם התדרדרות היחסים העזרה פסקה ומעבר לכך, המשיבות עושות שימוש גם במתקנים שנמצאים בקומת המערערת כמו במכונת הכביסה ובמטבח, מבלי להשתתף בהוצאות.
לדבריה, "מבלי להתעלם מן ההשלכה הקשה" על המשיבות, בית המשפט לא נתן ביטוי מספיק לסבל ולפגיעה במערערת, אישה מבוגרת המתקיימת מקצבת זקנה.
"דומה כי מקרה מובהק, שבו התניית הפינוי בפיצויים, תביא לחוסר צדק, יותר מאשר תתרום לעשיית צדק" כתבה השופטת וקיבלה את הערעור. השופטת סיכמה כי המשיבות יפנו את הדירה והמערערת תשלם להן פיצוי מופחת בסך 60,000 שקל בלבד.
על המשיבות הוטלו הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 שקל.
זהו מקרה קלאסי בו בית המשפט מסתכל מעבר למישור המשפטי היבש ומנסה להגיע לפתרונות מעשיים וברי ביצוע, הכל מתוך מטרה להביא לסיומו סכסוך משפחתי ארוך.
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עורכי דין דיני משפחה • לפסק הדין לחץ כאן
הכותב: עורך דין ניר ויינרמן עוסק בדיני משפחה
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* הכותב לא ייצג בתיק.
** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.