"סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"

מכל מקום אנסה להעלות על הכתב כמה נקודות קטנות מהליכותיו בקודש שיהיה לנו למוסר השכל. ראשית, שנים רבות מחייו סבל והזדכך בייסורים קשים, ותמיד קיבלם באהבה. כמה פעמים הגיע למצבים של פיקוח נפש, ולאחר שהבריא היה אומר שזה סימן שה' אוהב אותו. את כל חייו הקדיש לצער הזולת, אך לצער שלו לא היה מקום. כששאל אותו הרופא אחרי ניתוח מסוכן שעשה כמה רמת הכאב כדי לדעת את מינון התרופה שיקבל, השיב את הרמה הנמוכה ביותר, למרות שהיה כאב שאין אדם יכול לסבול. וכך המשיך בדרך זקנו הקדוש "בעל הסולם" שלמרות שחי בעוני מרוד, כשהגיע לארץ אחד היהודים העשירים שהתפעל ממפעל חייו, שאל אותו העשיר "מה חסר לך? ואתן לך", השיב לו בעל הסולם "לא חסר לי כלום. יש לי כל". המסר היה שמי שיודע מהי המטרה בחיים ודבק אך בה, אין אצלו רע, רק טוב.

הדביקות במטרה של האדמו"ר זצ"ל לא ידעה גבול. במסירות רבה נסע במשך שנים למסור שיעורים בפנימיות התורה בירושלים, בתל אביב ובחברון. התמסר למלאכת הכתיבה עד אפיסת כוחות. זכה האדמו"ר והוציא לאור את סדרת הספרים המושתתת על פירוש הסולם "זוהר על תהילים", "זוהר על משלי", "זוהר על שיר השירים", "זוהר על קהלת", "זוהר על נישואין" ו"זוהר על ברית מילה". כמו כן הוציא לאור את ספר "אידרא זוטא קדישא" עם פירוש הסולם, וספר נוסף מכתב יד של בעל הסולם הנקרא "פתח השעr"/

האדמו"ר זצ"ל נתן לכל תלמיד וחסיד יחס של בן. לכל שאלה ופניה היה מענה. פעם ביקשתי ממנו שיתפלל על אדם מסוים והזכרתי לפניו את שמו. שנה אח"כ שאל אותי מה עם אותו אדם... כל מי שהכירו הבין שגדלותו של אדם גדול נמדדת לפי מה שמסוגל לרדת אל כל אחד. למרות שהיה ראשו בשמים, רגליו היו סולם מוצב ארצה. היה מדבר עם כל אחד בשפה שלו, בסבלנות רבה, לפי הזמן הדרוש לאותו אחד. באירועים רבים הקפיד לדבר בעברית, שלא כמנהג האדמו"רים, "כי יש אנשים שלא מבינים אידיש".

האדמו"ר היה צנוע מאד ועניו. לפי גדלותו שהיה גאון בתורה ובקבלה, קיבל סמיכה בגיל 20, והיה מאחרוני המקובלים – היה יכול להתפרסם הרבה, בפרט שפעל גם מופתים, אבל תמיד ברח מן הכבוד וקיים הצנע לכת. המוסר השכל שלימד היה "אמור מעט ועשה הרבה", להתמסר למען הקב"ה, למען הזולת, למען כלל ישראל, אבל "אל תחזיק טובה לעצמך – כי לכך נוצרת!".

גדולה האבידה ואין לה תמורה - תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.