לפני כ-26 שנה, בשנת תש"ן, עמדה ישיבת מיר בירושלים בפני אחד הרגעים המכריעים בתולדותיה, לפחות מאז שהקימה את משכנה בארץ הקודש, בירושלים.
ראש הישיבה הגאון רבי בנימין ביינוש פינקל זצ"ל - בנו של מייסד הישיבה וראשה המיתולוגי רבי אליעזר יהודה ("ר' לייזר יודל", כפי שכונה בפי כל), וחבר מועצת גדולי התורה של תנועת דגל התורה שהוקמה רק שנה קודם לכן - נפטר.
השבר היה גדול, לא רק בשל האובדן והחלל שנפער עם לכתו לעולמו, אלא גם כי הוא לא הותיר אחריו בנים. לא היה את הבן, שיחליק באופן טבעי לנעליו של האב החשוב שנלקח לישיבה של מעלה.
אבל כן היו בנות. חמש. בנות הנשואות לבעלים תלמידי חכמים, שהגדול שבהם היה רבי נתן צבי פינקל - נין מכיוון אחר של הסבא מסלבודקה, שעל שמו הוא נקרא.
חתנו הזה של ר' ביינוש, ר' נתן צבי, לא היה מוכר דיו לחלק גדול ונכבד מבני הישיבה ומרבניה. הוא שקד על תלמודו באופן מופלא, אך לא רבים הספיקו להיוודע מקרוב לעוצם צדקותו, גאונותו ואישיותו הייחודית.
ה'פינקל' שכן היה כבר מוכר ואהוב עד מאוד על כולם, הוא הגאון רבי אריה זצ"ל שנטמן אתמול (רביעי) לקול בכיים של אלפים מתלמידיו ומוקירי זכרו. ר' אריה – כך קרו לו אז כולם, בפשטות – שהיה בן דודו של רבי נתן צבי ומבוגר ממנו, נראה היה כמועמד טבעי ומתבקש למשרה הרמה של ראשות ישיבת מיר הוותיקה.
הרוחות החלו לסעור, כשהיו שצידדו בכה והיו שטענו כנגדם בכה, אך במיר – כמו במיר – זה נעשה בשקט יחסי, כזה שלא פרץ לתודעה הציבורית בחוץ כפי שכל כך הורגלנו מהמתחולל בישיבות אחרות. אבל מי שידע – ידע: השטח רוחש ורוגש.
רק דבר אחד היה חסר כדי שמינויו של הגר"א פינקל ייצא לפועל: הסכמה מצידו. כי ר' אריה לא הסכים לשמוע על כלום בנידון, שהיה מצידו חתום וסגור: "ה'ראש ישיבה' הוא ר' נתן צבי, הוא ראוי לזה והשווער (חמיו. י.כ.) שנפטר גם הביע את רצונו שכך יקרה. אין מה לדבר", פסק.
אלא ש'הנשמות הטובות' – "לשם שמים", כמובן – יודעות תמיד לצוץ ברגעים שכאלו, כך שהרחש-בחש במסדרונות הישיבה בירושלים לא פסק לרגע. עד שהגיע חג שמיני עצרת / שמחת תורה של שנת תשנ"א.
בשמחת תורה, כבכל הישיבות, בהקפה הראשונה מהשבע מכובד ראש הישיבה כמובן. בישיבת מיר הוסיפו לזה לווית חן בדמות ניגון מיוחד המושר רק אז, בעת שראש הישיבה מקבל את ספר התורה. ובאותה שמחת תורה של שנת תשנ"א, כשהוצא הספר מארון הקודש, אץ רץ לו יהודי קטן קומה ומלא חיות לכיוונו של האברך הצעיר ר' נתן צבי, ופצח מולו בריקוד תוך שהוא שר, בהדגשה, את מילות השיר "ונתן לנו תורת אמת" ושוב "ונתן לנו", וחוזר חלילה, כשהוא מדגיש שוב ושוב את המילה התואמת לשמו של ראש הישיבה החדש, ר' נתן צבי.
מחולל הריקוד הנלהב והנרגש שסחף אחריו את כל בני הישיבה, היה כמובן הגאון האהוב רבי אריה פינקל, זכר צדיק לברכה, שמנע כך מאש המחלוקת מלפרוץ וקבע עובדות בשטח – לרעתו כביכול, ולטובת בן דודו שהסתבר עם השנים כבעל יכולות כבירות שפיתחו את מעצמת מיר כפי שהיא מוכרת היום לכל, ושהשיב לו כגמולו הטוב כשהקים את הישיבה בברכפלד ומסר לו את ראשותה.
כך הוכיח הגר"א זצ"ל, בריקוד לבבי ומשתפך, את הלקח - שרבים כל כך נוטים לשכוח – כי מוויתור לא מפסידים, ואת מידותיו הנעלות והנדירות.