מרן הרב שטיינמן - כך הגראי"ל שכנע בחור ליהנות מהתורה
מרן הרב שטיינמן (צילום: יעקב כהן - פלאש 90)
אאא

המשפיע רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל סיפר מעשה בשמו של מגיד המישרים רבי שלמה לוינשטיין שסיפר על פי מה ששמע מבן דודו - רבי יצחק לוינשטיין, שהיה משמש בקודש אצל מרן ראש הישיבה, הגראי"ל שטיינמן.

"אגב, לא אני המחלק תארים 'הגאון הצדיק'. אלא החזון איש", פתח רבי ראובן קרלנשטיין. "כי הגיס שלי שיהיה בריא – רבי אריה איברמס – היה מהמקורבים אל החזון איש והוא סיפר לי, שפעם אחת הם ישבו בחדרו, דברו דבר תורה והזכירו כי רב אהרן לייב אמר משהו. הוא שאל: 'מי אמר? מי?', אמרו: 'ר' אהרן לייב'. אמר להם החזון איש: "זאגט, 'הגאון הצדיק ר' אהרן לייב'". זה סיפור למעלה משישים שנה. כבר בימים ההם אמר להם החזון איש: 'תאמרו הגאון הצדיק', ממילא גם אני אומר כך בדרשות".

"על כל פנים, סיפר ר' יצחק לוינשטיין, כי אחד הבחורים הריקנים, ה' ישמור, ה' ירחם - שיחזרו בתשובה, בא למשמש בקודש, הרב יצחק לוינשטיין, ואמר לו: "שמע, אני רוצה כעת להיכנס אל הרב, אבל רצוני כי תבטיח לי, שלא תפריע לי לדבר כל אשר עם לבבי". "מדוע אפריע לך?" "כי אני רוצה לשפוך כל מה שיש לי בלב, הכל!" הוא חשב לעצמו, מה כבר הבחור יכול לומר. אמר לו: "היכנס".

"ר' אהרן לייב שיהיה בריא, ביקר פעם במרפאת שיניים. שאל אותו הרופא: "איך אתה אוכל הרי אין לך שיניים? (יש לו ארבע שיניים בלבד), במה אתה אוכל? והוא השיב לו: "בשביל ארבע סעודות בשבוע זה מספיק (שלוש סעודות ומלוה מלכה)". כי כל השבוע אינו אוכל כמעט.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

"הרב יצחק לוינשטיין סיפר כי לר' אהרן לייב היה ספק פעם בשבת בברכת המזון האם אמר 'רצה והחליצנו', וההלכה היא שצריך לחזור על ברכת המזון. מדוע צריך לחזור? כי כיוון שאדם רגיל לברך בלי 'רצה', מסתמא אמר כהרגלו ולא הזכיר. "אבל אני" - אמר לו ר' אהרן לייב - "אני מברך רק עם 'רצה', כי אין לי כמעט ברכת המזון אחרת". מה הדין אצלי…? שאל אותו ר' יצחק: "כמה זמן הרב לא אכל לחם באמצע השבוע?", "שבעים שנה!" השיב לו.

בקיצור, הבחור מהחבר'ה, נכנס והתיישב והציג תמונה טובה של חתיכת בשר מבושל… שאל אותו הרב: "מה זה?" "זה בשר מאוד מאוד טעים. האם הרב רוצה שאני אביא לו כזה בשר לאכול, ושהרב ידע שאני יכול להביא לו בשר משהו משהו".. "לא. אל תביא". "אולי גלידה, אני יכול להביא בחנות יש גלידות מאוד טעימות". פונה ר' אהרן לייב לר' יצחק ותמה: "מה הוא רוצה מהחיים שלי?" אוה, המשמש הבין שכבר צריכים להוציא אותו. אמר הבחור: " שמע, אני מתחנן אליך מאוד שלא תוציא אותי.. הבטחת לי שלא תפריע לי".

ואז התרגש הבחור ואמר: "ראש הישיבה! אני מסתובב כבר עשר שנים בישיבות, ואין לי טעם בגמרא, אין לי טעם. רק בבשר ובגלידה. מה אני יכול לעשות שאין לי טעם בתורה. אין לי שום טעם. מסבירים לי "תראה, תראה, כל כך מתוק' – אבל אצלי זה לא מתוק. אני אומר לראש ישיבה, אם הוא רוצה, אני אביא לו סטייק ויראה שסטייק כן טעים לכל הדעות…" הרב שטיינמן אמר לו: "איני צריך שתביא לי, כי אין לי טעם בזה. ולא צריך את זה". אמר הבחור: "ולי, אין טעם בלימוד. מה רוצים מהחיים שלי? אילו תביעות אפשר לתבוע ממי שאין לו טעם ברוחניות?".

נו רבותי, מה עושים? אמר לו ר' אהרן לייב שיהיה בריא בנוסח שלו. "אולי אתה יכול להגיד לי מה האוכל הכי מתוק שיש?", ההוא התחיל לחשוב, לחשוב. "הרב אני לא יודע כעת לומר בדיוק, אין לי כרגע מנוחה לחשוב ולדעת את כל המאכלים הטעימים שידוע לי עליהם".

"אני כן יודע" - אמר לו ר' אהרן לייב - "האוכל הכי מתוק, זה דבש. הוא המתוק ביותר. ואספר לך מה שהיה פעם בעירנו. יהודי קיבל אורח חשוב ורצה לכבדו, וכיון שהיה לו דבש טהור הגיש לו ואמר - 'יענקלה, קח כפית דבש ויהיה לך טעים בפה'. בסדר. יענקל אמר: 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו'. הכניס את הדבש לפה 'אי, מר כלענה. זה מר!' 'מר?! זה מר?! טוב אנסה אני לטעום'. המארח גם הוא ברך ברכה, טעם 'אה, דבש אמיתי! טעים מאוד. כיצד אפשר להגיד על זה מר?' שאל אותו המארח: 'תגיד לי, אולי יש לך פצעים בפה?' 'כן בשפתיים, ובעיקר פצעים בלשון'. 'אם כך מה אתה רוצה? הפה שלך מר, לא הדבש. הפצעים הללו מאבדים לך את המתיקות של הדבש ואתה טועם בכל דבר טעם מריר!'.

"אתה אומר שאין לך טעם בלימוד, שאין לך מתיקות בתורה?" - סיים ר' אהרן לייב, "הפה שלך מלוכלך. אתה מדבר ניבול פה, אתה שקוע בחטא, איך אתה רוצה שתהיה מתיקות בתורה?! תחזור בתשובה, יהיה לך פה נקי, תפסיק לעשות עברות. או אז, תראה איזה טעם יהיה לך בלימוד התורה!".