אפשר לבלות ימים שלמים בלבחור תפריטים ולטעום אותם, אחד לאחד ולא משנה הסדר.. אפשר לעבור גלגול חיים שלם במסע טעימות מתורבתות, ואפילו לא לקלוט..
לא לקלוט מה?
לא לקלוט שאתה מת.
כי אתה רחוק מהאמת.
"פֶּן תֹּאכַל.. וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיךָ.." (דברים, ח', י"ב – י"ד) בפרשת השבוע יש הרבה דיבורים ואזהרות בעניין האכילה. ואומר רבינו בליקוטי מוהר"ן, תורה מ"ז: "מִי שֶׁהוּא מְשֻׁקָּע בְּתַאֲוַת אֲכִילָה בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא רָחוֹק מֵאֱמֶת.."
זה פשוט ברור – אומר רבינו - אם אתה משוקע שם, אז ידוע, וברור, ומחוור לחלוטין, שאתה רחוק מהאמת.
למה? מה כל כך ברור כאן? מה, אי אפשר להיות באמת ובאוכל? למה זה חייב לבוא אחד על חשבון השני?
רבינו, אומן הנפשות, יודע. כבר לפני למעלה ממאתיים שנה, בזמן שעוד לא היו מכוני גמילה למכורים וגם לא מחלקות בגודל עיירה לטיפול בהפרעות אכילה, הוא ראה אותנו במסע הבריחה שלנו מעצמנו. הוא צפה אותנו רצים ממסעדה חלבית למסעדת על-האש, פותחים את המקרר ואת הארון כל שתי דקות ובודקים מה התחדש.. אוכלים בעצימת עיניים, מתוק ומלוח וחמוץ וחריף, חם וקר, רטוב ויבש. העיקר לנשנש. בורחים, אחוזי אמוק, אל האוכל. מכורים. משוקעים. טבועים. באוכל.
בדור הזה, כמעט ואין אדם שנמלט מההתמכרות לאוכל. אצל כל אחד היא מופיעה ברמה כזו או אחרת. לאכול.
למה אנחנו כל הזמן רצים אל האוכל?
בגלל שאנחנו חולים. והכי מהכול – אנחנו מפחדים להרגיש. באוכל יש משהו מאוד מתגמל. הוא מסיח דעת מכל מה שמציק. הוא נעים, הוא טעים, הוא נותן פסק זמן מהחיים, ויש אותו בהכשרים הכי מהודרים.
אפילו רק בעצם פעולת הלעיסה, אפילו אם נלעס אבנים, יהיו לנו המון 'רווחים' רגשיים. אפשר לפרוק מתח ועצבים בלעיסות, לטחון עד דק בין השיניים איזה קרקר בלי מלח, עד שאני אשכח שהייתי עצבני ושהייתי-אני באופן כללי.. אז על אחת כמה וכמה כשמכניסים לפה משהו שהוא לא אבנים.. המתוק מספק לנו תחושה של נוחם ושל אהבה. בפיקנטי, על כל סוגי המלוחים והחריפים-אש, יש הרבה ריגושים ועניין. ואוכל חם, זה בכלל משהו נעים כל כך ורך, מחבק, ממלא, מאפשר, כמו איזו שמיכה מלטפת בלב מדבר.
כמובן שכאשר האכילה היא במידה, כשאתה לא "משוקע בתאוות האכילה", כשאתה דואג להזנת הגוף והנפש שלך עם גבולות וחוקים, כשאתה שולט באוכל ולא הוא בך, אז זה בסדר גמור. מותר לך לאכול וזו אפילו מצווה.
אבל אם אתה משוקע בו – אתה מאבד את הקיום שלך! אם אתה בורח מהרגשות שלך ומההתמודדות עם הכעס או עם הכאב, עם הריקנות או עם אשתך, אל האוכל. אז אתה כאילו נמחק. היה פה קודם רגש שניסה לצוף כדי לקבל טיפול, ובמקום להרים אליו עיניים מתייחסות, הִטבעת אותו בתוך מגש פיצה ברוטב עגבניות.
לא חבל? לא חבל עליך??
מי יטפל בילד שהיית, אם כל פעם שהוא מנסה להרים ראש, אתה מנחית עליו מנת בורקס מהממת?
מי יחיה את הזוגיות שאתה יכול לחיות, אם כל פעם שנפתח לך חלון לתקן משהו בקשר ביניכם, אתה סותם אותו עם שוקולד במילוי קרם נוגט ופחזניות?
וגם אם אתה מקיים בהידור רב את כל תרי"ג מצוות, איך אפשר לומר עליך שאתה קרוב אל האמת, כשכל מה שאתה עושה זה רק לברוח מכל פיסה של אמת שמאיימת לצוץ בדרכך? איך אפשר לומר עליך שאתה אמתי ונמצא באמת, אם אתה בכלל לא נמצא, בשום מקום, וכשאתה לא אוכל אתה מרגיש מת??
אז מה עושים? איך נגמלים? האוכל – טעים, והאמת מרה הרבה פעמים. לאן בורחים?
אז זהו. שלא בורחים. נשארים. מקבלים על עצמנו גבולות ברורים. מפסיקים לברוח אל האוכל, ונשארים.
נשארים בכאב. נשארים בפחד. נשארים בשעמום. נשארים בקשיי התקשורת. נשארים.
אבל לא לבד.
כי אתה לא לבד במערכה הזאת. התורה שלנו היא תורת חיים, ואף אחד לא אומר לך – תפסיק לברוח ותישאר לרעוד על איזה קרש רעוע בלב ים סוער. אף אחד לא משאיר אותך להיטרף לבד בלי קולה מול כל האמיתות של החיים שלך. יש לך שלושה עוגנים שמחכים לך: נקודת צדיק, נקודת חבר ונקודת התבודדות.
הדבר הראשון שאתה עושה כשאתה מחליט על גמילה, זה להתקשר חזק לדיבורים של הצדיק. תקרא דיבורים של רבינו, אפילו בלי להבין, ועדיף עם להבין, אבל העיקר תקרא ותקשר את עצמך לצדיק.
העוגן השני מציע לך למצוא חבר טוב כדי לדבר איתו דיבור אמתי על מה שעובר עליך; על הקושי מול האוכל – אתה כל כך רוצה לאכול! מה הקשר עכשיו דיאטה?? ובדיוק היום אשתך הכינה עוגת עשר קומות וקצפות.. ועל הקושי מול מה שהעדר האוכל מציף בך – לאט לאט אתה תפגוש את האמת; את הכאב, את הריחוק, את הריקנות, את הילד הקטן שהיית, את הלבד שהרגשת כל השנים, את הפחדים שהדחקת, את ייסורי המצפון שנעלת.. אל תישאר לבד עם הכאב הזה; תמצא כתובת לדבר על מה שעובר עליך. אם זה חבר טוב, אם זו אשתך, ואם זה לשלם לאיזה יהודי עם לב שיקשיב לך.
ונקודת התבודדות. השם יתברך לא עוזב אותך. הוא תמיד איתך. וכל מה שהוא מחכה זה שתבוא אליו ותספר לו על עצמך. ככה, בפשטות, במילים שלך: "אבא, אתה יודע, התחלתי לעבוד על תאוות האכילה.."