ערב ראש חודש אלול, גולת סין, שנחאי, תש"א
לכבוד הבת שלנו היקרה והמתוקה
שיינדעלה שתחי'
ברוך השם, את כבר ילדה גדולה, וכבר מתחילה מחר אי"ה ללכת לבית ספר החדש 'בית יעקב' . תהיה לך כיתה ומורה, ותוכלי ללמוד ולשחק, יחד עם החברות הנחמדות שלך, ובעזרת השם, יהיה לך טוב מאוד שם.
שיינדלה המתוקה והטהורה שלנו, אני ואמא מאוד שמחים ומתרגשים שיש לך מקום כל כך טוב ללמוד, ואני רוצה לכתוב לך משהו לכבוד היום הראשון שתתחילי ללמוד בבית ספר החדש שלך 'בית יעקב - שנחאי'.
זיסע טייערע שיינדלה, אנחנו רוצים לכתוב לך משהו חשוב, כדי שתזכרי את זה כל הזמן ולא תשכחי.
את יודעת שאנחנו יהודים, והגויים רוצים לעשות כל מיני דברים רעים ליהודים.
יש עכשיו מלחמה מאוד גדולה בעולם, ויש ליהודים הרבה צרות מאוד גדולות.
השם עזר לנו, וכל המשפחה שלנו, אבא ואמא והאחים שלך, הצלחנו לברוח מהמלחמה הגדולה.
הרבה ילדות יהודיות, בגיל שלך, לא יכולות ללכת ללמוד עם החברות שלהן בגלל המלחמה הגדולה. ואולי גם אחרי המלחמה הגדולה, הן לא יוכלו ללכת ללמוד ולהתפלל ולשחק.
בבקשה שיינדלה האהובה והיקרה שלנו, תזכרי לשמוח ולהודות להשם הטוב כל יום, שהציל אותנו מהמלחמה, ונתן לך חברות טובות שתוכלי ללכת ללמוד איתם בבית הספר, ואתן תוכלו ללמד אחרי המלחמה הגדולה את כל הבנות שלא יכלו ללמוד כמוכם בבית ספר 'בית יעקב'.
תשמרי את המכתב הזה אצלך בקופסה.
אני מאחל לך שיהיה לך תמיד טוב ושמח בלב,
אבא.
• • •
המכתב הזה שנמצא בארכיון המשפחתי לאחר פטירת סבתי ע"ה (תורגם מאידיש בתרגום חופשי), נותן קצת פרספקטיבה על ההתמודדויות שלנו, ההורים, היום. המכתב שנכתב בכתב יד גדול וברור על דף מכתבים שבראשו אותיות ציוריות בשפה הסינית עם לוגו של פירמה מקומית, ולאורכו ורוחבו כתמי שמן שלא דהו גם 75 שנה אחרי שנכתבו, מאפשר לנו להרים את העיניים מתלאות היום-יום ולהתמלא בגאווה גדולה.
המכתב הזה הוא אחד משרשרת שיאים של אמונה יהודית גדולה שהתגלתה בשנות הצר והמצוק, בשנים בהם נדרשו לא מעט תעצומות נפש בכדי לשמר את גחלת האמונה בתוך ההסתר פנים והחשיכה הגדולה שהשתלטה על העולם כולו.
ברחוב קטן במרכז העיר שנחאי, בחנות שמן קטנה, ישב יהודי מבוגר שהצליח נגד כל הסיכויים להיחלץ מגרמניה הנאצית שהפכה למאכולת אש ולהציל את משפחתו. מקלט הוא מצא לו בשנחאי החמה והמזיעה ולפרנסתו פתח חנות שמן קטנה ששימשה את 20,000 הפליטים, אודים מוצלים מאש, שהצליחו להימלט מחיות האדם שארבו להם לאורך כל הדרך.
המכתב הזה נכתב לסבתי ע"ה, שינדל (יפה) איזנברג, על ידי אביה, ר' דוד. המכתב נכתב בימים שאיש לא ידע מה קורה בחזית המלחמה. האם צלחה המשימה להשמיד את כל היהודים? האם נכבשה גם ארץ ישראל? האם הפליטים היהודיים שהגיעו לשנחאי ובתוכה ישיבת מיר, הם היהודים האחרונים שנותרו בעולם?
איש לא ידע את התשובות והלב השותת דם ניבא את הגרוע מכל.
בערב ראש חודש אלול, אחרי שסיים יום עבודה מפרך בחנות השמן, ישב ר' דוד זצ"ל, יהודי של מסירות נפש, וכתב מכתב לבתו היחידה בת ה-7, אותה רשם לבית הספר 'בית יעקב-שנחאי'. זה לא היה באמת בית ספר. לא היו מורות ולא היו מערכי שיעור או תקנונים. מה שהיה זה נשים צדקניות שלימדו את ששת הילדות בטווח גילאים של 6 עד 14, קצת תפילה, קצת תורה וקצת דברי מוסר. שלא ישכחו.
בשפה פשוטה אך עוצמתית, מבטא האב את חששו העמוק שביתו וחברותיה, יהיו בעצם השריד היחיד מהעולם שהולך ונכחד מול עיניהם. הוא מפציר בה לשמוח על כך, אבל למרות גילה הצעיר, הוא מבהיר לה את גודל האחריות המונחת על כתפיה. הוא מסביר לה שאם תהיה חוליה אחת שבירה בשרשרת הדורות – השרשרת כולה עשויה להתפרק. והוא, ר' דוד, לא ייתן שזה יקרה במשמרת שלו.
לפני 75 שנה, התחילו שש ילדות יהודיות את לימודיהן בבית הספר בית יעקב. לא היו להן כיתות מסודרות, לא היו להם חברות ותאמינו או לא אפילו הסעות לא היו להן – רק את נפשן ויהדותן היה להם לשלל. וזה הספיק. לימים תספר הסבתא, שאלו היו ימים מאושרים. מלאי אחריות, עמוסי חששות – אבל רווים במשמעות.
עליהן, על ששת הילדות הקטנות, מוטל גורל עתיד העם היהודי. היש משהו גדול מזה? האם משהי יכולה להתלונן על יום חם, על מחסור בחברות, על כאבי ראש – כשמשימה כל-כך גדולה מוטלת על כתפיהן הקטנות?
• • •
שלהי חודש אב, שכונת בית וגן, ירושלים, תשע"ו
קשה להאמין שחלפו רק 75 שנה. משפחת איזנברג עברה מכוך משותף אותו חלקו עם משפחה סינית לארץ ישראל והקימה אימפריה של תורה. הסבא ר' דוד, זכה להקים משפחה לתפארת, ואלפי צאצאיו, זוכים היום לשבת בכותל המזרח של עולם התורה. העם היהודי קם מאפרו, גולי שנחאי שבו לכור מחצבתם והמשיכו את מסורת מסירות הנפש גם במקומות בהם השתלבו. הימים ההם, בהם חששו לעתיד העם היהודי – הפכו לחלום רחוק.
היום, נשלח את הנינה של סבתא שינדל ע"ה, לבית יעקב בשכונה יחד עם עוד אלפי ילדות שנושאות בגאווה את הלפיד היהודי, את מסורת הדורות.
בימים כתיקונם, אנו רוטנים. זה תפקידנו. בית הספר צר מלהכיל את כל תלמידותיו, ראש העיר מטרנספר ילדות מכל רחבי העיר לבית הספר הקטן, החצר לא מספיקה והכיור לנטילת ידיים קטן מידי. נכון, אלו סוגיות חשובות. אסור להתעלם מהם. אבל האם באמת זה כל הסיפור? האם ההחלטה שלנו להתמקד בדרך במקום במטרה, לא גרמה לנו לשכוח את היעד, את התחנה הסופית. אולי התחברנו מידי לתהליך במקום למטרה.
אלפי הילדות שיגדשו הבוקר את בית הספר בשכונת בית וגן הם אלפי הבטחות ממומשות של הקב"ה שלא ישכח את זרעו – האם לא צריך לשים לרגע את המנ"דים הצפופים, את החצר הקטנה והצפיפות הגואה בצד - ופשוט להתרגש?
כשביקשו ממני לכתוב מכתב לבת שלי, מיכל מרים, הדבר הראשון שחשוב לי שתדע שהיא פוסעת לבית הספר, זה שהיא לא דומה לאף ילד בעולם שמתחיל היום את בית הספר. היא הבטחה שמתממשת, היא חוליה בשרשרת, עליה מוטל עתיד העם היהודי, וחשוב, אוהו כמה חשוב שהיא תדע זאת.
מיכלי המתוקה.
את הולכת היום בשמחה לכיתה ב'. ברוך ה' יש לך מורות טובות, בית ספר מצוין וחברות טובות. העם היהודי אליו זכית להשתייך, סבל המון-המון שנים ממלחמות. היום ברוך ה', הגענו לשלווה ולמנוחה, אבל למדנו מהעבר שהכל יכול להשתנות. מיכלי, אל תשכחי אף פעם שאת בת לעם היהודי, זו זכות גדולה להיות חוליה בשרשרת, ואת צריכה לדאוג שהשרשרת לא תישבר
שיהיה לך בהצלחה גדולה בלימודים, תלמדי טוב ותפללי יפה ותגדלי להיות ילדה טובה.
אני רוצה לסיים את המכתב במה שכתב סבא, רבי דוד איזנברג זצ"ל, לסבתא שהייתה בגיל שלך:
בבקשה מיכל מרים האהובה והיקרה שלנו, תזכרי לשמוח ולהודות להשם הטוב כל יום, על כל הטוב שהוא נותן לנו, ואת יכולה ללכת בשמחה ובשלוה ללמוד בבית ספר 'בית יעקב'. זה לא מובן מאליו.
אני מאחל לך שיהיה לך תמיד טוב ושמח בלב,
אבא
- הטור המלא פורסם במסגרת פרויקט של העיתון "משפחה" בו סופרים כותבים לילדים שלהם