לספר על גירושין/ פירוק שותפות

ברור לכל כי אם במידע המסופר קיימים רכיבים של דברי גנות, או שהסיפור כשלעצמו הוא בעל מימד מבזה או משפיל, אזי לא יהיה כל היתר לומר את הדברים, מפני שמהות הסיפור הוא לשון הרע, וביזוי הזולת. לכן יש לבחון בכל מקרה לגופו, האם בעובדות הסיפור יש כדי לבזות את נשוא הסיפור, ככל שקיים חשש לדברי גנות, אזי הדברים נאסרים בסיפור לאחרים.

קיימים מצבים בהם הסיפור הפך למפורסם וידוע לרבים, וייתכן שאף נשוא הסיפור אינו מרגיש פגיעה או תחושת השפלה מעובדות הסיפור או מנסיבותיו, בסיטואציה זו יש לדון האם מותר לספר את הדברים לאחרים.

הגמרא במסכת ערכין (טז ע"ב) "אמר רב יהודה אמר רב מנין שלא ישנה אדם באכסניא שלו, מן התורה שנאמר עד המקום אשר היה שם אהלו בתחילה (בראשית יג ג) רבי יוסי ברבי חנינא אמר מהכא וילך למסעיו" מדברי הגמרא נלמד כי אל לו לאדם לשנות את מקום האכסניא שלו, וראוי להתאכסן במקום שהאדם רגיל בו. הטעם לדברים מובא בגמרא "וכל כך למה, דאמר מר אכסנאי פוגם ונפגם", אכסני שנוטש את מקום האכסניה שלו הרי הוא פוגע בבעל האכסניה, משום שהבריות מרננות אחר בעל האכסניה באומרם שהאירוח באכסניה לקוי, כך גם האורח הנוטש עשוי להיפגע בעצמו, משום שהבריות אומרות עליו שהוא אדם קשה שלא ניתן אפילו לארח אותו מחמת התנהגותו הנלוזה.

מדברי הגמרא נלמד כי יש לשמור על כבודם של בני אדם, ולא לעשות כל מעשה אשר יוכל להתפרש כפגיעה בזולת, לכן הגמרא אמרה כי יש מצבים בהם אל לו לאכסנאי לעזוב את מקום הלינה שלו וזאת כדי שלא לפגוע בבעל האכסניה. לאור זאת יש לבחון במשנה זהירות את ההנחה המוקדמת ביחס לשאלה האם נשוא הסיפור עלול להיפגע או להתבייש מדבר הספור, וזאת כדי שלא לעבור על איסור לשון הרע בגין הפגיעה והביזוי של נשוא הסיפור.

בנוסף לאמור יש לציין כי לשיטת הרמב"ן (ב"ב נט ע"א) לא ניתן למחול על צער הגוף, וממילא לא ניתן למחול מראש על גנות וביזוי שהם צער הגוף, לכן יש לנקוט במשנה זהירות בכל אימת שקיימת הנחה מוקדמת כי נשוא הסיפור אינו רגיש לדברים או אף מוחל על ביזיונו בעניין.

היבט נוסף אשר יש לתת עליו את הדעת, עוסק בנזק האפשרי שייגרם לנשוא הסיפור. הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ז הלכה ה) פוסק "והמספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש להזיק חבירו בגופו או בממונו ואפילו להצר לו או להפחידו הרי זה לשון הרע" מדברי הרמב"ם עולה כי איסור לשון הרע כולל גם דברים אשר יכולים לגרום לזולת נזק, או צער, וזאת למרות שאין בדברים כשלעצמם איזו גנות או השפלה. ההגהות מיימוניות מבאר כי מקור דברי הרמב"ם הם במשנה (סנהדרין ג ז ) "ומנין לכשיצא אחד מן הדיינים לא יאמר אני מזכה וחברי מחייבין אבל מה אעשה שחברי רבו עלי, על זה נאמר לא תלך רכיל בעמך(ויקרא יט) ואומר הולך רכיל מגלה סוד(משלי יא)" מדברי המשנה עולה כי לדיין שהשתתף בדיון, אסור לומר לאחד מבעלי הדין מי מהדיינים פסק לטובתו ומי פסק כנגדו, וזאת למרות שאין כל גנאי בפסיקת הדיינים כנגד בעל הדין, משום שעל הדיין לפסוק על פי הבנתו וראות עיניו את ההלכה בנדון, וכי קיימת על הדיין חובה לפסוק דין אמת, ממילא הסיבה שאין לחשוף את שמות הדיינים המזכים ואת שמות הדיינים המחייבים, היא כדי שלא לגרום לנזק או צער לאחד מהדיינים, מתוך חששו שאחד מבעלי הדין שהדין נפסק כנגדם, ישמור לדיין המחייב טינה בב או יתרחק מחברתו וכדו'.

כמקור נוסף לדברי הרמב"ם מציין הכסף משנה את דברי הגמרא במסכת שבת (לג ע"ב), המספרת כי רבי יהודה בן גרים הציג לבני ביתו את עמדות חכמים בעת דיון שקיימו החכמים על מלכות רומי, מתוך כך הדברים התפרסמו ורבי שמעון בר יוחאי נצרך לברוח מאימת המלכות ולהסתתר במערה. ומבאר הכסף משנה שבדברי רבי יהודה בן גרים לא היה כל גנאי או ביזוי, משום שהוא הציג את עמדתם של חכמים בדיון על רומי, אך למרות שבדברים כשלעצמם לא היה כל גנאי, המלכות רדפה חלק ממשתתפי הדיון ולחכמים נגרם נזק וצער. דברי הרמב"ם הכולל באיסור לשון הרע אף דברים שאין בהם כשלעצמם גנות, אך הם יכולים לגרום לזולת נזק, הבאו להלכה גם במשנה ברורה בסימן קנו סע"ק ד.

בשו"ת שבט הקהתי (ח"ב סי' שכא) כתב כי אם עברו של אדם אינו מפורסם ( יש לציין כי גם בעניין מפורסם, כאשר כוונת המספר היא לגנות ולבזות את נשוא הסיפור, אזי קיים איסור מוחלט לספר את הדברים, וזאת למרות שהדברים כבר ידועים ומפורסמים ברבים, בעז"ה בשבועות הבאים נעסוק בעניין סיפור דברים אשר התפרסמו ברבים) אין לומר עליו שבעברו הוא היה בעל עבירה, או לוקה במידותיו או שלא היה מתמיד כפי שהוא היום, וזאת משום שכבודו של נשוא הסיפור עשוי להיפגע, ואף ייתכן כי דברים אלו יגרמו לנשוא הסיפור נזק, כגון עיכוב בקבלה למקום לימודים וכדו'.

הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה

לתגובות stern1416@gmail.com