בעל הגיש לבית הדין תביעת גירושין אך לא כרך את ענין מזונות הילדים בתביעת הגירושין, האישה הזדרזה למחרת, והגישה תביעה למזונות האישה והילדים בבית המשפט לענייני משפחה.
בדיון בבית המשפט טען האב כי הוא אברך הלומד בכולל, וכל הכנסתו היא בסך הכול מלגה של אלפיים חמש מאות שקל בלבד, וכי במשך כל זמן שהם חיו ביחד, האישה היא זאת שהייתה המפרנסת את המשפחה, וכך גם הוסכם ביניהם שהוא יישב וילמד, והיא תצא לעבוד כדי להביא פרנסה לביתם.
לטענתו, לא יתכן שבכל מהלך הנישואין הוא לא פרנס מתוך הסכמה משותפת, ופתאום עכשיו הוא צריך לעזוב את עיסוקו בלימוד התורה, ומרכישת ידע ודעה, כדי לפרנס את ילדיו.
עוד טען הבעל כי הוא ואשתו שייכים למגזר החרדי בו כללי המשחק שונים ביחס לחלוקה בנטל הפרנסה, וזה המנהג בציבור החרדי שהוא משתייך עליו, שהאישה נוטלת את עול הפרנסה כדי שבעלה ילמד תורה.
הבעל הביא ציטוטים מפוסקים בדורנו, שאישה צריכה לצאת לעבוד ולהביא פרנסה, כדי לאפשר לבעלה לצאת וללמוד תורה, ומעבר לכך זה מנהג המדינה, והמציאות, שנשים עובדות היום ומפרנסות את הבית, כדי שהבעל ילמד.
ב"כ האישה טען שנכון שהאישה עבדה ופרנסה את הבית עד שהיא נפרדה מבעלה, אך כהיום היא הפסיקה לעבוד כדי לטפל בבנם המשותף, ילד כבן שנתיים ימים, וזה שהאב הוא אברך שתורתו אומנותו, אין זה פוטר או מפחית מחובתו לשלם מזונות לאשתו ולילדיו:
"אין זה מן הראוי שאדם ישב באוהלה של תורה ואילו אשתו ובתו יחזרו על הפתחים, וכבר אמרו חכמים: ריחיים בצווארו ויעסוק בתורה – בתמיהה. הווה אומר מה טוב ומה נעים שאדם מצליח לעסוק בתורה ולצאת ידי חובת הריחיים שבצווארו, אבל אם אינו יוצא ידי חובת הריחים – יעסוק בתורה, תוך התעלמות ממזונות אשתו וילדיו? תמוה".
בית המשפט בפסק הדין דן בטענה לפיה הצדדים שייכים למגזר החרדי בו כללי המשחק שונים ביחס לחלוקה בנטל הפרנסה, והאישה היא זאת שמביאה את הפרנסה כדי שבעלה ילמד, בית המשפט דחה את הטענה הזו, וקבע כי גם אברך שלומד תורה בכולל, אינו פטור מחיובים שיש לו כלפי אשתו וילדיו, ובית המשפט תמהה, האם לאברך יש כתובה שונה? הרי חיוב הבעל במזונות אשתו מעוגן בכתובה, וחיובו לילדיו נובע מהדין על פיו חב האב בצורכי ילדיו באופן אבסולוטי מתחת לגיל שש שנים.
וכבר אמר על כך בית משפט העליון בפס"ד אחר "כי אם יש נשים צדקניות המוכנות ליטול את עול הפרנסה עליהן לאחר הנישואין, זוהי "התנדבות" בלבד, ואין בכך כדי להוות חיוב, זוהי הסכמה שניתן לחזור בה בכל עת, ואין הסכמה זו מחייבת לגבי העתיד. ואם האישה הודיעה בכל דרך שהיא אינה חפצה יותר בהתנדבות זו, זכותה לקבל לה ולילדיה מזונות כדת וכדין".
ואם יש משפחות שיש שם נוהג שהאישה היא המפרנסת, זה נובע מהאוטונומיה של משפחה, כל זוג נוהג כפי שהוא מבין ומסכים, והתנהגותם של בני הזוג אינה עולה כדי ויתור משפטי, הורים יכולים להסכים ביניהם על אופן הנשיאה במזונות הילדים, ועל אופי החלוקה ביניהם בנוגע למזונות הילדים, וזאת כל עוד הילדים אינם ניזוקים או מקופחים מכך, ואין בכך כדי לוותר על זכות תביעה בעתיד.
ולטענה כי הבעל לומד ורוכש דעה, דבר זה מבורך וראוי לעידוד, אולם לא על חשבון פרנסת הילדים שהאב מביא לעולם, וחובתו לפרנס את אשתו, וחובת אלו קודמים לכל חובה אחרת של הבעל, וכבר כתב על כך בית הדין הרבני הגדול באחד מפסקי הדין שלו "לא שמענו שלאברכים כותבים כתובה אחרת מאשר לשאר אנשים".
ועל מה שאמר ב"כ הבעל שיש מנהג שהאישה יוצאת לעבוד ונשים מפרנסות בעליהן "ומנהג המדינה" הוא, כבר כתב על זה בית הדין הרבני שדבר זה אינו יכול להיקרא מנהג המדינה, שהרי אין זה מנהג קבוע, שהרי כשהתחיל הסדר בני הישיבות בתקופת קום המדינה ושנים רבות אחרי כן הרבה היו לומדים ואחר כך עזבו העיסוק בלימוד התורה בלבד, ופרנסו בני ביתם, ובפרט בשנים אחרונות שהתרבו בני התורה העוסקים בלימוד התורה ואינם עובדים לפרנסת משפחותיהם.
נווהג זה של עבודת הנשים משתנה בין החוגים השונים של לומדי התורה, ותלוי בכל חוג ובכל מקרה צריך לדון לגופו, מהו החוג שממנו באים בני הזוג, יכולותיה של האישה לפרנס, מספר הילדים, גובה המלגה שמקבל הבעל, יכולתו של הבעל לעבוד, וגורמים שונים רבים, ולכן אי אפשר לומר שיש מנהג קבוע המחייב, ומלבד זאת הלא אין מי שלא כותב כתובה שבה כתוב שהבעל מתחייב לזון לפרנס את אשתו.
הנלמד מזאת שאף שזוג חיו הרבה שנים בצורה שהבעל לומד תורה והאישה מפרנסת, אין בכך כדי להוות חיוב, זוהי רק הסכמה שניתן לחזור בה בכל עת, ואין הסכמה זו מחייבת לגבי העתיד. ואם האישה הודיעה בכל דרך שהיא אינה חפצה יותר בהתנדבות זו, זכותה לקבל לה ולילדיה מזונות כדת וכדין".
עדכון פסיקה זו נכתב ע"י עו"ד לדיני משפחה יהושע דוב פלדשטיין
* הכותב לא ייצג בתיק.
** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.