עם ישראל כבר קרוב מאוד לארץ ישראל, ארבעים שנה של ליווי ומסירות נפש למען העם תיכף באות לקיצן. ומשה רבינו מכין אותנו לפרידה:
עם ישראל, אחים יקרים, אני לא יכול להמשיך ללכת אתכם מכאן. עד עכשיו היינו ביחד. פגשתי אתכם במקומות הכי רחוקים. הכי מוכים. הכי מנותקים. בתוך סבלות מצרים וגילוליהם. ירדתי עד אליכם. משיתי אתכם משמד לרצון. השמעתי באוזניכם את קולו של השם. בישרתי לכם את בשורת הגאולה. קראתי לכם. הייתי בשבילכם. ואתם באתם אחרי. בגבורה. באמונה. בארץ לא זרועה. אספתם את חורבותיכם ובאתם מתוך רצון להיגאל ולעבוד את השם.
וזכיתם, לראות אותות ומופתים.
היינו ביחד ארבעים שנה במדבר. נשאתי אתכם בחיקי, כאשר ישא האומן את היונק במסירות ובאהבה. ליוויתי אתכם בדרך להר סיני. עליתי לשמים, הורדתי לכם תורה. לימדתי אתכם מצוות. התפללתי עליכם. העתרתי בעדכם. מסרתי נפש למענכם. אבל לא לכל מקום אני יכול לבוא איתכם. עוד מעט אנחנו נפרדים. אני אשאר כאן, מעבר לירדן, ואתם תיכנסו לארץ ישראל. כל אחד לנחלה שלו, למקום שלו, לעבודת השם הפרטית והמיוחדת רק לו.
ולפני שזה קורה, אני רוצה להגיד לכם משהו – אל תפחדו.
עד עכשיו נשאתי אתכם, עכשיו אתם מתחילים לעמוד על דעתכם ולפלס לכם דרך פרטית בעבודת השם. אז תקשיבו טוב, יקרים, אל תפחדו. "חִזְקוּ וְאִמְצוּ, אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ" (דברים לא, ו).
אומר רבינו: "כל המלחמות שבעולם מרמזין... על מלחמת היצר הרע... כי דרך הבעל דבר לאיים ולהפחיד על האדם מאד מאד ולהכביד עליו עבודתו יתברך מאד מאד. ומחמת זה רבים נמנעים מלהתחיל לכנס בעבודתו יתברך מחמת האיומים והכבדות הללו. אבל העקר בעבודת השם שלא יפחד כלל... שבעולם הזה האדם צריך לעבר על גשר צר מאד, והעקר הוא שלא יתפחד האדם כלל" (משיבת נפש, סט).
יש את האויבים החיצוניים. מאז ועד היום, כבשה קטנה בין שבעים זאבים עם סכינים שלופים, רקטות, קטיושות, ואטומים.
אבל יש גם אויב פנימי. נסתר. מתוחכם. יש אויב אחד, קטלני ואכזר; הבעל דבר, שקם עלינו כל יום להורגנו. שולח בנו את חיצי רעתו. חיצים של החלשה. של כפירה. של ריחוק. של ייאוש.
ולא תמיד משה עומד לידינו ואומר לנו עם כל חץ שנשלח אלינו: זה לא, אתה לא, אתה כן טוב, השם כן אוהב אותך, העבודה שלך כן שווה, מחכים לך, עולמות שלמים תלויים בך, קום, אל תפחד, אל תתייאש.
יש מקומות שהכול מושתק. כל הקולות של הטוב נדמו. הדעת נעלמת. אתה כבר לא באומן ראש השנה. אין סביבך חמישים אלף יהודים מוארים ומחזקים. אתה לבד בבית. מול אויב בגודל כל העולם, שמבטיח לך שאין לך סיכוי.
איך תוכל מולו?
משאיר לנו משה רבינו צוואה ואומר – אל תפחדו.
ולמה לא לפחד?
השם איתכם. תאמינו.
"ועקר ההתחזקות לעבר בשלום על גשר הצר בלי פחד הוא האמונה הקדושה בבחינת: 'ה' לי לא אירא', כי מאחר שאני מאמין בשם יתברך באמונה שלמה כי 'מלא כל הארץ כבודו' והשם יתברך עמדי תמיד, אזי שוב 'לא אירא מה יעשה לי אדם'" (שם).
מלחמת היצר זה לא רק אם התגברתי על תאוות האכילה או על הנטייה החולנית שלי להתקפי זעם. מלחמת היצר העיקרית היא – לאן אני הולך אחרי שלא התגברתי ונכשלתי. זו המלחמה העיקרית. האם אחרי שחטאתי אני מתבייש ומתייאש, עוצם עיניים ובורח רחוק למקום שלא מכירים אותי וגם אני לא מכיר את עצמי? או שאני רץ אל השם, כמו ילד קטן שמרח בבוץ את החולצה החדשה שלו, בוכה לפניו ומספר – אבא, התלכלכתי, אתה יכול לנקות אותי?
כי המלחמה הזאת היא בדיוק על הנקודה הזאת, האם אתה איתי או לא איתי.
ואם שוב נפלתי, בפעם האלף, ובלי שום התחשבות בקבלות הנרגשות של ערב יום הדין, עד שאני כבר לא יכול לסבול את עצמי, מה עושים?
מאמינים.
מאמינים במה?
שהשם איתי. תמיד. איתי ולטובתי.
ואם חטאתי?
הוא עדיין איתי.
ואם נפלתי?
הוא בכל זאת, איתי.
ומה נשאר לי לעשות?
לרוץ אליו. לאחוז בו. לא לעזוב. להחביא את פני בצל כנפיו. אין לי אבא אחר. אני מאמין בך. אני מייחל אליך. מכל מקום שאני נמצא, אני רץ אליך. כל טעות שלי, אני מספר לך.
ואם היצר מפחיד אותי שאין לי סיכוי ואתה בטוח שונא אותי?
אני מספר את זה לך.
ואם הבעל דבר מוכיח לי בהוכחות חותכות מכל התורה כולה, שאין רשע כמוני בעולם?
אני בא עם זה אליך.
ואם לא הצלחתי להתקדם אפילו כמלוא נימה, ומכל הקבלות החגיגיות של ערב יום הדין לא נשאר אפילו נייר?
אני מחפש אותך.
אין לי מלך, אלא אתה.
ואתה, איתי, אצלי, וקרוב לי ממש.