האב המתגורר בלונדון התעלם מכך שיש לו בת שנולדה לו בשנת 2002, ולא היה עמה בקשר מאז שנולדה, לאחר כשנתיים הגישה האם לבית משפט לענייני משפחה תביעת מזונות, כשהאב אפילו לא טורח להגיש כתב הגנה לבית המשפט.
לאחר תקופה שלא הצליח בית המשפט לאתר את האב, הוציא בית המשפט כנגד האב פסק דין הצהרתי, שבו נפסק שהוא האב ועליו לשלם לטובת האם מזונות בסך 2.800 ש"ח כל חודש.
האב לא שילם את המזונות, ואף ניסה לבטל כמה פעמים את הפסק דין אך ללא הצלחה. באותן שנים, האם לא טרחה לפעול כנגד האב שישלם את המזונות, ובהמשך אף טענה כי מה שלא נקטה נגד האב בהליכים שישלם לה את המזונות עבור הבת, כי היה חשוב לה שיהיה קשר בין האב לבת, ופחדה שאם תגיש תביעות כנגד האב, זה יגרום ליותר רחוק בין האב לבת.
לאחר כשמונה שנים, גיבשו האב והאם והקטינה באמצעות האם, הסכם שמטרתו יצירת קשר בין האב לבתו. בהסכם נחתם שהאב יעבור בדיקת רקמות בישראל, ואם ימצא שהוא אביה של הילדה, הוא יגיע פעמים בשנה לביקור בישראל, ובכל ביקור שלו בארץ ייפגש אם בתו לפחות פעמיים, ובמקרה והוא לא יממש את ביקורו בישראל, על כל פעם שהוא לא יממש את הביקור, יפקיד האב בחשבון חסכון עבור בתו 3.750 ש"ח, מנגד האם הסכימה לא לפתוח בהליכים משפטיים לאכיפת פסק הדין למזונות, וכן לא לעשות לאב צו עיכוב יציאה מן הארץ.
לאחר שאושר ההסכם בבית המשפט ערך האב בדיקת רקמות, שבו נקבע כי הוא אביה של הילדה, ובהתאם להסכם ביניהם, בוטל בהסכמה הפסק דין שהאב חייב מזונות, ובתנאי שהאב יעמוד בהסכם ויבוא לבקר לפחות פעמים בשנה את בתו.
אך מכל מיני סיבות והתחמקויות לא נערכו לבסוף פגישות בין האב לבתו, והאב לא הגיע לארץ כדי להיפגש עם בתו, כשהאב גם שולח לאם מכתב באמצעות עורך דינו, כי אין בדעתו של האב להיפגש עם בתו עד אשר תגיע הילדה לבגרות ככל שתרצה בכך, ועד שהיא תגיע לגיל בגרות, הוא יפקיד את הסכומים שהוא התחייב בהסכם בתוכנית חיסכון לטובת ביתו, אולם גם את זה הבעל לא קיים, ולא הפקיד לטובת ביתו את הסכומים שהוסכמו בהסכם ביניהם.
לאחר כשנה הגישה האם שוב תביעת מזונות עבור בתה כנגד האב, לבית המשפט לענייני משפחה ת"א, כשסגן נשיא בית המשפט למשפחה השופט אילן שילה קבע שכיון שרצונה של האם היה בעיקר הקשר בין האב לבת, ואמנם בשביל הקשר הזה הסכימה האם לוותר על המזונות, אך מכיוון שלא נערך דיון שנבחנו בו צורכי המחיה של הבת, והאפשרות הכלכלית של ההורים אם כן אף שההסכם נחתם פורמלית גם בשם הבת על ידי האפוטרופוס שלה האם, מכל מקום אין ההסכם מחייב את הבת.
ועל כן בית המשפט קבע כי מדובר בתביעה עצמאית של הבת, והאב ישלם כל חודש לקטינה מזונות בסך 2.500 ש"ח, וכן על האב לשלם הוצאות של שיעורים פרטיים, וקייטנות, וחלק מצרכים רפואיים, שהביטוח הרפואי לא משלם.
האב ערער על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב, וערעורו התקבל, ונקבע שם שבמקרה דנן, אין לבת זכות תביעה עצמאית, כיון שבעת שנחתם ההסכם ואושר בבית המשפט כן נלקח בחשבון טובת הילדה, ולכן גם הילדה מחויבת להסכם הזה, וכל מה שהאם הסכימה לוותר על המזונות משום שעמדו בפניה שני אינטרסים מובהקים שהם לטובת הבת, קבלת מזונות, והכרת האב באבהותו לבתו, וכן ליצור קשר בין האב לבת, והסכמת האב לעבור בדיקת רקמות לקביעת אבהות היא "תמורה" הולמת לוויתור על מזונות הבת מהאב.
האם הגישה רשות ערעור לבית המשפט העליון כנגד החלטת בית המשפט המחוזי, ובית משפט העליון בראשות סגן הנשיא השופט אליקים רובינשטיין קיבל את הערעור.
העליון קבע כי: "דומה כי משנותרה קטינה קרחת מכאן ומכאן ללא מזונותיה וללא מפגשים עם אביה, עולה תחושת חוסר צדק במבט האסטרטגי הכולל אל הפרשה המצדיקה התערבות גלגל שלישי".
עוד כותב השופט רובינשטיין כי השאלה המרכזית העומדת לנגד עינינו בתביעה זו האם לבת עומדת זכות תביעה עצמאית, לאחר שהתחייבה אמה בהסכם שלא לתבוע מזונות מהאב: אמנם התנהלותה של האם לאורך הדרך מלמדת על רצונה העז להביא לקשר בין האב לבתו, ועל תפיסתה כי הקשר יפעל לטובת הילדה, אין לבוא עמה בטרוניה כל עיקר, כי הלכה אל ההסכם בנסיבות חריגות אלה, בהם האב חי מחוץ לישראל, ללא קשר עם בתו, ועל כן "דומה שבנסיבות מכמירות לב אלה, אין לראות בוויתור על מזונות הקטינה בעת ההסכם משום פגיעה בטובתה".
אך בסופו של יום יצאה המבקשת קרחת מכאן ומכאן, והכרח אפוא להידרש להשלכותיה של תוצאה זו שקעקעה לטעמי את ההסכם, ומשכך התמונה נשתנה כליל, ויש לראות במצב משום שינוי נסיבות הפותח את הפתח להגשת תביעת מזונות על ידי הבת, אך אם באמת היה כן יוצא המפגשים בין האב לבת יתכן ובית המשפט כלל לא היה מתערב, אך כיון שיש שינוי בעובדות שהיוו תשתית להסכם, ולא נוצר קשר בפועל שבשביל קשר זה הייתה אמורה הבת לוותר על מזונותיה, ועל כן ביטל השופט רובינשטיין את קביעת בית משפט המחוזי, והחזיר את הפסק של בית משפט לענייני משפחה שהאב חייב במקרה דנן מזונות לבת, על אף ההסכם בין האב לאם שהאם מוותרת על מזונות האב.
השופט מני מזוז והשופט ניל הנדל הסכימו עם התוצאה של הפסק דין רק הוסיפו וכתב שגם מלכתחילה אין ההסכם בין האב לאם יכול למנוע מהבת את הזכות לתביעה עצמאית, ואף שהאם היו לה כוונות טובות ביצירת ההסכם, ועל ידי כך בוויתור המזונות, כדי להביא לקשר בין האב לבת, ובסופו של יום למעשה יצאה הבת קרחת מכאן ומכאן, מכל מקום אין בזה שהאב הסכים לעבור בדיקת רקמות לקביעת אבהות, "תמורה" הולמת לוויתור על מזונות הבת מהאב, ואין הבת כלל מחויבת להסכמת האם, ועומדת לה זכות לתביעה עצמאית.
עוד הוסיפו השופטים "כי הורות אינה תפקיד של התנדבות היא איננה "תוכנית כבקשתך" האחריות הכרוכה בהורות אינה על פי הרשימה שהורה מוכן לקבל על עצמו: "ההכרה בזכות התביעה העצמאית גם לאחר אישור ההסכם בין ההורים בידי בית המשפט נובעת כאמור מתוך ההבנה שפעמים רבות בלהט מאבקים בין ההורים תידחק טובת הילדים בניסיונות להגיע להסכם, וטובת הילדים תיפול בין הכיסאות"
עדכון פסיקה זו נכתב ע"י עו"ד לדיני משפחה יהושע דוב פלדשטיין
* הכותב לא ייצג בתיק.
** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.