בתביעה שהגישה האישה ב-2012 באמצעות עו"ד גיא אבני, היא טענה כי בספטמבר 2011 פוטרה שלא כדין על ידי הנתבעת, "אוסקר אנרגיה".
לייעוץ בתחום:
התובעת סיפרה כי התקבלה לעבודה בתחנת דלק "השיבולים" שבדרום הארץ ביוני 2008 על ידי בעליה הקודמים של התחנה. ביוני 2011 נמסרה התחנה לבעלות נתבעת, שהמשיכה להעסיק אותה כמנהלת התחנה.
לדבריה, כחודשיים בלבד לאחר מכן, מסרה לה הנתבעת מכתב בו הודיעה לה כי היא מפוטרת לאלתר.
התובעת טענה כי הפיטורים מנוגדים לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, שכן באותו מועד היא הייתה בחודש השני להריונה וזו הייתה הסיבה לסיום העסקתה.
היא הוסיפה כי הפיטורים גם מנוגדים לחוק עבודות נשים, שכן הנתבעת לא קיבלה היתר מהממונה במשרד הכלכלה. בהקשר זה היא דרשה פיצוי על אובדן השכר שהיה מגיע לה לו המשיכה לעבוד בתקופה המוגנת על פי החוק (כל חודשי ההיריון בתוספת 45 יום ממועד הלידה).
עוד לדבריה, על הנתבעת לשלם לה פיצויי פיטורים בתוספת דמי הודעה מוקדמת ופיצויים עונשיים על התנהלות שלא בתום לב.
הנתבעת, שיוצגה על ידי עו"ד אלדד אופק, טענה מצדה כי התובעת פוטרה במהלך תקופת הניסיון בעקבות "כשל מקצועי והתנהגות לא הולמת כלפי הממונים עליה". היא הוסיפה כי החליטה לפטר את התובעת מבלי שהייתה מודעת להריונה.
לגרסת הנתבעת, היא לא הייתה חייבת לקבל אישור מהממונה, משום שהתובעת הועסקה אצלה פחות מ-6 חודשים (התקופה המינימאלית הקבועה בחוק עבודת נשים).
עוד לדבריה, בעליה הקודמים של התחנה שילמו לתובעת פיצויי פיטורים של 20,000 שקל, ולכן היא לא חייבת לשלם לה פיצוי נוסף, מכיוון שהעסיקה אותה פחות משנה.
הנתבעת הוסיפה כי שילמה לתובעת דמי הודעה מוקדמת של יומיים, כמתחייב מתקופת העסקתה אצלה.
שיקולים מקצועיים
השופט משה טוינה מבית הדין לעבודה בבאר שבע דחה את דרישת התובעת לפיצוי לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה וכתב כי התרשם שפיטוריה נבעו משיקולים מקצועיים ולא מחמת הריונה.
לדברי השופט, הוכח כי במהלך העסקתה של התובעת התגלו חוסרים בקופה והיא נעדרה לעתים קרובות ללא הסבר וגם לא מילאה את הוראות הממונים עליה.
עם זאת, השופט ציין כי על פי חוק עבודת נשים אין זה משנה מה סיבת הפיטורים ועל מעסיק לקבל היתר מהממונה לפני פיטורי עובדת בהיריון. בהקשר זה השופט דחה את טענת הנתבעת כי תקופת העסקת התובעת הייתה קצרה מהמינימום שבחוק וציין כי יש להביא בחשבון גם את תקופת ההעסקה על ידי הבעלים הקודם.
השופט המשיך והבהיר כי מכיוון שהנתבעת לא קיבל היתר, הפיטורים מנוגדים לחוק עבודת נשים. בנסיבות אלה, קבע השופט כי התובעת זכאית לפיצוי על אובדן השכר שהיה משולם לה ב"תקופה המוגנת" על פי החוק – 59,500 שקל.
השופט קבע עוד כי מאחר שהתובעת קיבלה פיצויי פיטורים מהמעסיק הקודם, היא זכאית לקבל מהנתבעת פיצויים רק עבור החודשיים בהם הועסקה אצלה – סך של 1,458 שקל, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.
התוצאה הייתה פיצוי של כ-60,000 שקל לטובת התובעת. לא נפסקו הוצאות.
- ב"כ התובעת: עו"ד גיא אבני
- ב"כ הנתבעת: עו"ד אלדד אופק
עורכי דין דיני עבודה • לפסק הדין לחץ כאן
הכותבים: מערכת פסק דין
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.