כשמתרגלים לעולם של אינסטנט שמתקדם כל יומיים ושדגם של מכשיר הכי חדיש שרכשת היום הופך תוך חודש לישן, מפעימה עוד יותר ההצלחה הגדולה של שיריו של הרבי המרקד - ר' שלמה קרליבך.
גם בתחום המוזיקה אלבומים שיצאו לפני שנה יתקשו למכור עותקים, אלבומים לפני עשור כבר לא מודפסים כמעט ומעבר לזה מקומם רק במוזיאון או בבתי אספנים אדוקים קרליבך לעומת זאת חי ובועט עוד חזק יותר מאשר היה בחייו.
בחורים צעירים אולי כבר לא יזכרו זאת והדבר אף יראה להם מוזר וחסר כל היגיון, אך בזמן בו למדתי בישיבה קטנה היה אסור לשיר את שיריו של קרליבך והם נחשבו כ"מוקצה מחמת מיאוס". כלומר, היה עדיף לשיר "יידען" של מרדכי בן דוד שכידוע גייר את השיר של להקת ג'ינג'יס חאן, שיר שזכה באירווויזיון מאשר לשיר "לולי תורתך" של קרליבך...
והאמת שהגיע לו... קרליבך עשה מה שבא לו, לחלק מהדברים היו לו הסברים רוחניים לחלק לא וגם תמיד הוא היה מוכן בדרכו הייחודית והמעניינת לעשות תשובה ולהכריז כי חטא עווה ופשע מה שלא באמת שינה את דרכיו ואת התנהלותו בנושאים הלכתיים שונים.
כך שבעצם מי שהפריע לקרליבך בחייו להפוך לקרליבך של היום, היה קרליבך עצמו. כמה שנים לאחר מותו מהתקף לב באמצע טיסה, כשקרליבך כבר לא היה כאן כדי שוב להצטלם כשהוא מחבק נשים, שיריו הקסומים עמדו בפני עצמם וחדרו לעולם הישיבות ואין מי שיכול לטעון שהם אינם מרגשים ומחממים את ליבו לעבודתו יתברך.
דווקא בפרספקטיבה של 22 שנה לאחר פטירתו ניתן לראות את הדברים המדהימים גם בהתנהגותו כאשר היה מחלק את כספו לעניים מבלי לעשות שיקולי היגיון, יחסו החם לכל יהודי כולל כזה שכלל לא ניתן לראות את יהדותו, גישה שהחזירה רבים למוטב וכמובן הסיפורים והשירים.
לא מכבר ניגשתי לחנות התקליטים (יש עוד פה ושם דבר כזה...) ורכשתי את כל סדרת האלבומים של סיפוריו של קרליבך בשבילי ובעיקר בשביל ילדיי. אהבת ישראל והבורא שעולים מהסיפורים התמימים ומלאי החן שחלקם היו וחלקם היו ולא נבראו הם נפלאים וחשובים הרבה יותר מכל "חבורת תריג" מטופשת שילדים היום מאזינים לה בשקיקה רבה.
העובדה שקרליבך כבר "לא עושה פדיחות", מותירה לנו את יצירתו המדהימה והמרגשת שלא מחייבת אותנו לקבל כל גחמה שלו מחד ועדיין להתפעל ולהתרגש ולהעריך את נפשו הגדולה של היוצר הזה.