בפרשת "חיי שרה" התורה מתארת את סיפור בחירת "האמא השניה" לעם ישראל, הלא היא רבקה. לצורך כך, אברהם שולח את "השליח לעניינים מיוחדים" - אליעזר, ומפקיד בידיו את הסמכות לאתר אותה.
רש"י חושף בפנינו סיפור שמתרחש "מאחורי הקלעים". כאשר מספר העבד את קורותיו למשפחתה של רבקה, בין דבריו הוא משחזר את שיחתו עם אברהם: "וָאֹמַר אֶל אֲדֹנִי אֻלַי לֹא תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי" (בראשית כ"ד פסוק ל"ט).
המילה "אֻלַי" כתובה בכתיב חסר, ויש בכך רמז לצפונות לבו של אליעזר: "אלי - כתיב, בת הייתה לו לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו, אמר לו אברהם: בני "ברוך" ואתה "ארור", ואין ארור - מדבק בברוך".
משמע, לעבד אברהם יש רצון כמוס - להשתדך עם אברהם, ובעל "אוזן רגישה" יכול לשמוע שאיפה זו בתוך דבריו.
אפשר, שלא היה זה במתכוון, אלא בגדר "טעות פרוֹידִיאנִית". (פעמים ששגיאה בפעולה או דיבור, כ"פליטת פה" או פליטת קולמוס" - נגרמת על ידי "התַּת-מוּדָע". השגיאה נראית מהצד כמקרית, שטותית וחסרת משמעות. אך למעשה, יש לה משמעות עמוקה יותר, והיא מעידה על צפוּנוֹת לבו ומחשבותיו הכּמוּסים - של הטועה).
בספר "קול אליהו" מובאים דברי ה"גאון מוילנה" שתוהה, הרי זו שאלה לגיטימית ששאל אליעזר - מה עליו לעשות במידה והאשה לא תרצה לבוא אחריו? "ויש לדקדק, מהיכן הוכיחו חז"ל לחשוד את אליעזר - בחשד כזה?"
ומבאר,שהדִיוּק נולד - מסיבה לשונית: בלשון התורה, יש שתי אפשרויות - לבטא סָפֵק: "אולי" או "פן".
אך יש פער מהותי בין הביטויים, כאשר אין המדבר חפץ במציאות הדבר, הוא משתמש בלשון - "פן". כמו "פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם" (דברים י"א), "פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל" (שם ט"ו), או בפרשתנו "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה" (כ"ד ו), "מוכח מלשון "פן", שהאומר איננו חפץ שיתקיים הספק".
מצד שני, מי שחפץ שיתקיים התנאי - משתמש בביטוי "אולי", כמו "אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה" (בראשית ט"ז), אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם (שם י"ח), "אוּלַי יִשָּׂא פָנָי" (שם ל"ב). ומדברי אליעזר, שנקט לשון "אֻלַי - לֹא תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי", משמע, שהוא חפץ בתרחיש הזה. ומשום כך, ראו חז"ל לנכון - לדרוש שהוא העדיף שיצחק ינשא לבתו, ולא לאשה אחרת.
אמנם, כבר העירו על דברי הגאון - שהבחנה זו נסתרת, מדברי יעקב לאמו המשדלת אותו להתחזות לעשו אחיו: "אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי" (בראשית כ"ז), האם יעקב מייחל לכישלון מעשיו?!
אך כבר השיב בעניין זה בעל "הכתב והקבלה" בפרשת "תולדות": "מזה נראה, כי יעקב איש התמים - לא הייתה דעתו נוחה לבטל רצון אביו, והייתה ניחא ליה שיברך אביו - לאשר יחפוץ לברכו, והיה מקווה ומייחל בביטול השתדלותו בזה".
משאלת לבו של יעקב הייתה, שיצחק יחשוף את התרמית ולא יעלה בידו לגנוב את דעת אביו. ומשום כך, מצינו גם שרבקה היא המלבישה אותו: "וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב (שם) - הניח יעקב את אמו להיותה כמשרתת אליו להלבישו, ולא היה לוקח את הבגדים ללבשם מעצמו, כי מעשה זו לרמות את אביו - היה שלא לרצון יעקב". הוא מוכיח מלשון הפסוקים שם - שרבקה עשתה את עיקר המעשה, ויעקב עצמו היה פָּסִיבִי, הוא "גרר רגלים" ועשה זאת כמי שכפאו שד.
פרשנים רבים מציינים, שבתיאור השיחה "המקורית" בין אליעזר לאברהם - אין רמז לרצונו של אליעזר, ושם נאמר: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת" (פסוק ה). רק בדבריו של אליעזר למשפחתה של רבקה אנו מוצאים "אֻלַי" בכתיב חסר.
מדוע אם כן, סודו של אליעזר נחשף – דווקא בשיחה זו? וכן כתב "המגיד מדובנה" (רבי יעקב קראנץ): "הנה רבים העירו: מה ראה הכתוב לרמז על זאת במאמר אליעזר אל לבן ובתואל, ולא בדבריו הקודמים אל אברהם אדונו? הלא יותר מהצדק היה לרמז במי שאליו נוגע הדבר - הוא אברהם!"
רבי זלמן סורוצקין בספרו "אזנים לתורה", רואה בכך שבח לאליעזר - שלא "הציק" לאברהם בעניין זה. ורק על מנת לגרום ללבן ובתואל שיסכימו לשידוך, הוא סיפר להם שהוא בעצמו היה שמח על שידוך כזה לבתו, אלא שאברהם סירב לו. ובכך הוא חשף בפניהם את ה"ביקוש" לחתן כמו יצחק - על מנת לגרום גם להם לרצות בכך.
"המגיד מדובנה" מיישב בדרכו האופיינית, בדרך משל.
סוחר, שהיה קונה סחורה בהקפה מסיטונאי בעיר רחוקה, ומייבא אותה לעירו. מידי פעם בפעם, היה שולח את שליחו עם תשלום על הסחורה שנשלחה אשתקד, ונוטל סחורה חדשה, בהקפה.
לימים, עלה בדעתו של הסוחר לבצע "תרגיל עוקץ". אחר שרכש במשך שנים את אמונו של הסיטונאי, הפעם, הוא ישלח את נערו על מנת ליטול סחורה מרובה בהקפה, ומכאן ואילך, הוא לא ישלח אליו יותר את השליח - ובכך יתחמק מלשלם עליה.
כאשר הוא הציג את הרעיון בפני הנער, לא הייתה דעתו של השליח נוחה ברמאות הזו, ואמר למעסיק שלו: "על דעתי, כי לא ירצה עוד הסוחר לתת סחורתו באמנה והקפה". גער בו בעל הבית: מדוע אתה סבור כך שישנה ממנהגו לשלוח לי סחורה כמימים ימימה?!
"השליח - להיותו מוכרח לקיים דברי משלחו", בא אל הסוחר שבעיר הרחוקה, ואמר לו: אדוני שלחני אליך על מנת לבקש עוד סחורה רבה בהקפה, ואמרתי לו, שנראה לי - שלא תסכים לכך. הסיטונאי, הבין את הרמז - מדברי השליח, וסירב להעביר לו סחורה נוספת - בלא תשלום מזומן.
כלומר, השליח שתל במוחו של הסיטונאי את "רעיון הסירוב", על מנת לרמוז לו - שהמשלח מתכוון לרמאות אותו.
הנמשל: שאלתו של אליעזר לאברהם: "אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי" - זהו בירור לגיטימי וענייני, שאינו מגלה עדיין - על צפונות לבו. אך מרגע שמצא את זיווגו של יצחק - ברבקה, ובבואו לשכנע את בני משפחתה - לשלחה עמו אל יצחק, מדוע הוא רואה לנכון לציין בפניהם את דבריו לאברהם: "אֻלַי לֹא תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי"?!
הערה זו של העבד, עלולה הייתה "לתקוע מקלות בגלגלים" - של השידוך. שהרי "מזה ירגישו הם - כי יש לפחד בדבר, כי לולא כן - אין מקום להסתפק. כי מי זה אשר לא יאבה לתת בתו ליצחק, אם לא שיש בו עניין כמוס ומוצנע".
בדברים אלה, הוא היה עלול להכניס בלבם חשש - שמא יש סיבה, שבגללה כדאי לסרב לשלוח את רבקה להינשא ליצחק - שאותו הם לא ראו והכירו מעולם!
ניתן להוסיף ולומר: כלל ראשון בשיווק, אל תעלה בפני הלָקוֹחַ "רעיונות של סירוב", מצופה היה מאליעזר - שלא לציין בפניהם את "האוֹפְּצִיָּה" שהנערה לא תרצה לבוא אתו. ומכאן למדו חז"ל, דווקא כאן, שאליעזר חפץ היה שיסרבו לשלוח את רבקה אתו, ויצחק יתחתן - עם בתו.
בשפה הצבאית, הערה מסוג זה מכונה "שאלת קִיטְבֵּג". שאלה שעלולה לגרום לנשאל להקשיח את עמדתו ולהכביד על השואל, אם כן, עדיף ששאלה זו לא הייתה נשאלת בכלל.
המקור לביטוי, נולד מהסיטואציה בה המפקד מצוה על חייליו להקיף את הבסיס בריצה, וחייל אחד - רק רצה לדעת: המפקד, להקיף את הבסיס - עם הקִיטְבֵּג? והמפקד: בוודאי, עם הקִיטְבֵּג!