בני הזוג נישאו ב-1976 בברית המועצות וב-1990 עלו לארץ. שלוש שנים מאוחר יותר הם רכשו דירה בנצרת עילית. מסיבה כלשהי זכויותיהם נרשמו רק בחברה המשכנת (החברה הקבלנית שבנתה את הבניין) ולא במרשם המקרקעין.
לייעוץ בתחום:
במהלך נישואיהם נקלעו עסקיו של הבעל לקשיים כלכליים. ב-2008 הוגשה נגדו תביעה והוטל על חלקו בדירה עיקול זמני שנרשם בספרי החברה המשכנת. ב-2011 התביעה התקבלה וצו העיקול הפך קבוע.
מאחר שהבעל לא שילם את החוב נפתחו נגדו הליכי הוצאה לפועל שבמסגרתם מונה כונס נכסים על חלקו בדירה.
בין לבין בני הזוג התגרשו וב-2010 חתמו על הסכם גירושין שאושר בבית הדין הרבני. לפי ההסכם המקורי הדירה הייתה אמורה להישאר רשומה על שם שניהם אך שנה לאחר מכן הוא תוקן ונוסף סעיף בו הבעל העביר את כל זכויותיו בדירה לאישה.
בתביעה שהגיש כונס הנכסים נגד האישה ב-2012 הוא ביקש לפרק את השיתוף בדירה על מנת שניתן יהיה למכור אותה ולכסות את חובות הבעל.
הכונס טען כי הדירה משותפת לשני בני הזוג והמסמך שתיקן את הסכם הגירושין הוא סתמי ונועד אך ורק על מנת להבריח אותה מהנושים. הוא הדגיש כי העיקול הזמני הוטל בטרם הועברו הזכויות לאישה ולכן זכויות המעקל גוברות.
האישה טענה מנגד כי לא ניתן לבצע פירוק שיתוף כיוון שזכויותיה בדירה לא נרשמו במרשם המקרקעין.
עוד לדבריה, מאחר שהסכם הגירושין המתוקן מקנה לה את מלוא הזכויות בדירה זכויותיה גוברות על זכויות המעקל. היא הוסיפה כי חלות עליה הוראות חוק הגנת הדייר המקנות לה מעמד של דיירת מוגנת.
צל כבד
סגן נשיא בית משפט השלום בנצרת, השופט יוסף סוהיל, כתב כי תיקון הסכם הגירושין נעשה כשלושה שבועות בלבד לאחר שהתקבלה התביעה נגד הבעל ומדובר בסמיכות זמנים מחשידה.
השופט הבהיר כי מרגע הטלת העיקול הזמני על הדירה ב-2008 בעלה של הנתבעת לא היה רשאי לעשות בחלקו שום עסקה, ואין זה משנה שזכויותיו היו רשומות בחברה המשכנת ולא במרשם המקרקעין.
הוא הוסיף כי אין להעדיף את זכויותיה של הנתבעת בדירה גם מכיוון שהתנהלותה הייתה חסרת תום לב.
לדבריו, רצף האירועים מטיל "צל כבד ביותר" באשר לכנות הנתבעת ובעלה לשעבר בהעברת הזכויות.
השופט התרשם כי לא יכול להיות ספק שהנתבעת ידעה על העיקול ועל ההליכים המשפטיים כנגד בעלה לשעבר לפני שהועברו אליה הזכויות. מצב זה היה אמור לגרום לה לנהוג בזהירות יתירה ולבדוק את רישומי הזכויות בחברה המשכנת, אך היא העדיפה לעצום את עיניה.
לקביעת השופט, המסמך המתקן את הסכם הגירושין הוא פיקטיבי וכל מטרתו הברחת ההדירה מהנושים ומניעת מימוש העיקול.
עוד הבהיר השופט כי חוק הגנת הדייר נחקק בשנים שלאחר הקמת המדינה מתוך מטרה סוציאלית, אך הרלוונטיות שלו כיום הולכת ופוחתת ויש לפרשו בצמצום. השופט ציין כי החוק לא חל על הנתבעת מאחר שזכויותיה לא רשומות במרשם המקרקעין אלא רק בחברה המשכנת.
בסיכומו של דבר השופט הורה על פירוק השיתוף בדירה באמצעות מכירתה בהוצאה לפועל.
הנתבעת חויבה בהוצאות של 5,000 שקל ובשכ"ט עו"ד של 15,000 שקל.
- ב"כ התובע: בעצמו
- ב"כ הנתבעת: עו"ד אפרים דמרי
עורכי דין הוצאה לפועל • לפסק הדין לחץ כאן
הכותבת: עו"ד דורית מרקוביץ-ריבן עוסקת במקרקעין ובהוצאה לפועל
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* הכותבת לא ייצגה בתיק.
** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.