מאז פטירתו של מרן זצ"ל, מגיעות אליי שאלות רבות, כמעט מידי יום, כיצד היה נוהג בביתו בנושאים שונים. בשלושת השנים שחלפו, הופיעו ספרים רבים המציגים את הנהגותיו ואורחות חייו של מרן. חלק מהם סובלים 'רק' מחוסר דיוק. אחרים, מפריחים המצאות ועובדות חסרות בסיס, המוכיחים את פוריותו של הדמיון המזרחי.
לפני מספר שבועות, קיבלתי טלפון בנושא שכמעט ולא מדברים עליו במחוזותינו. אולם עם ריבוי המקרים המתפרסמים לאחרונה, נדמה שהגיע הזמן לשבור את השתיקה הרועמת, ולזעוק – ולו במעט, את זעקתם האילמת של הילדים סביבנו. מי יודע? אולי יהיה בזה כדי למנוע את המקרה הבא.
אין ספק כי מדובר בחלום הבלהות של כל הורה. בליבה של כל אמא, ששולחת את ילדיה הקטנים לבדם לבית הספר או למכולת השכונתית, מכרסם בשקט החשש מפני הסכנה האורבת להם דוקא בתוככי השכונה. כל בר דעת מבין, שמדובר בפצצה מתקתקת, הגובה קורבנות ומפילה חללים בקצב מדאיג.
רק בימים האחרונים, פורסמו בזה אחר זה מספר מקרים המחרידים כל לב. איננו מתיימרים לפסוק דין חלילה, אולם לפעמים נדמה שסיפורים מעין אלה הפכו לסוג של שיגרה. פעם זה השכן מהרחוב הסמוך, פעם האיש החייכן מבית הכנסת, פעם איש חינוך ופעם רב נשוא פנים. כולם נראים נורמטיביים לחלוטין, חביבים ובלתי מזיקים, אך בראשם מסתתרת מפלצת. ברגע אחד של טירוף חולני, הם שוחטים נשמות טהורות ללא רחמים.
אצלנו, כל 'מקרה' שכזה, מסתכם באנחה קולנית. אך עבור הנפגעים ובני משפחותיהם, מדובר בתהומות של סבל, צלקות ופצעים מדממים שיתנו את אותותיהם עד יומם האחרון.
כאשר התקשרה אליי אותה אמא אלמונית, שסירבה להיחשף בשמה, ושאלה בעדינות: "כיצד הורה מרן לנהוג במקרה של תקיפה במוסד חינוכי", לא ציפיתי לצונאמי הדמעות שיזלגו מעיניה בדקות שלאחר מכן. היא מיעטה לשתף בפרטים, אך לימדה אותי שוב את התוצאות האיומות של ההשתקה וההסתרה.
שור מועד
כמובן שמדובר בנושא מורכב וסבוך, שההכרעות הנוגעות אליו מסורות בידי הרבנים. כאשר היו מובאים לשולחנו של מרן מקרים שכאלו, הוא היה מבקש תחילה להפנות אותם לרב מקומי, תוך מתן דגש על רב מוסמך ואחראי, שיברר ביסודיות, בנחישות וברגישות את נכונותם של הפרטים, וייתן את דעתו כיצד יש לפעול.
אמנם לא ניתן להכליל, וכל מקרה לגופו תלוי בפרטים רבים. במקרים מסוימים מאוד, הכריע מרן כי טיפול קפדני, מקצועי ואחראי במסגרת הקהילה, עשוי להיות יעיל יותר, במידה ויש בידינו את הכלים ואת הערובות הנדרשות למנוע את המקרה הבא. אך בסיפורים רבים שהוצגו בפניו, זעק מרן מנהמת לבו: "מה השאלה? אסור להתעלם!", והורה לפנות לרשויות החוק. "אין בזה שום איסור, זו מצוה גדולה", הוא אמר, והשתמש בביטוי התלמודי: "שור מועד אין לו שמירה אלא סכין!".
לפעמים נדמה שאותם תוקפים, פשוט מנצלים את ערכי היהדות על מנת להמשיך במעשיהם השפלים. ככאלה שגדלו בתוככי הצבור שלנו, הם מכירים היטב את אות הקין המתנוססת על מצחו של "מויסר", ובטוחים שמידת הרחמים הפועמת בקרבנו לא תניח לנו לעשות צעדים מרחיקי לכת.
בדיוק בגלל זה, הסכין הארוכה בדמותם של הרבנים או רשויות החוק, עשויה לשמש ככלי הרתעה יעיל שיגרום ל'רוצח' הפוטנציאלי הבא, למצוא את הדרך לטפל בעצמו, לפני שימצא את עצמו מוקע על עמוד הקלון. אז למה יש מאתנו שעדיין בוחרים לשתוק?
ככל שהדבר נשמע כקלישאה, כל אחד מאתנו יחשוב על ילדיו הרכים והטהורים. ילדים שכל דאגתם בחיים סביב אוסף המדבקות או הבובות שלהם, עלולים חלילה ברגע אחד, לשאת על גבם דאגות אימתניות ומזרות אימה. ילד או ילדה שהותקפו, לעולם לא יוכלו לשוב לחיים רגילים ונורמטיביים.
אז בפעם הבאה שאתם מזהים בסביבתכם מישהו מ'אנשי שלומינו' השופך דם נקיים, תחשבו על הילדים שלכם. תחשבו על הורים שנידונים לחיים מלאי סבל והתמודדות. על משפחה שמזדעזעת ונשברת לרסיסים.
אמירות צדקניות בנוסח "הוא ישתנה", או "מסכנים בני המשפחה שלו", מובילים ילד או ילדה נוספים לעבר תהום בלי תחתית. האם אנחנו יכולים לקחת אחריות על כתפינו הצרות? האם נהיה מסוגלים לגונן עליו ולהניח לו להסתובב באין מפריע, כל הדרך אל הקורבן הבא?
ברוך ה' בשנים האחרונות המודעות בנושא התעוררה פלאים, וממדי ההשתקה פחתו. אולם עדיין ניתן למצוא את אותם המסייעים ב'קבורת' הסיפורים הנוראיים, רק כדי לשמור על שמה הטוב של הקהילה, או גרוע מכך – של התוקפים. לא פחות פושעים מהם, אלו אותם "מטפלים" בעיני עצמם, המשתמשים במגוון שיטות של טיוח, ללא פיקוח נדרש של רבנים ועסקנים ברי סמכא.
כל אלו, ייתבעו על כל טיפת דם שבליבם השותת של הנפגעים והוריהם.
גלו אחריות
פעם הגיע למרן זצ"ל מנהל תלמוד תורה מוכר, וטען כי יש להגביר את המודעות בקרב המחנכים, שיוכלו לזהות ולהתמודד עם הבעיה בכלים מקצועיים. כדרכו, ביקש מרן לאלתר משלוחיו לפעול בנושא, ובמקביל פתח בפני המנהל את ספרו "הליכות עולם", שיצא לאור באותם ימים: "על המלמד לתת לבו על תלמידיו, שלא ייפגעו מאנשים שאינם הגונים, ויהיה מחננו קדוש וטהור", כתב שם מרן הלכה למעשה.
אך לצד החובה המוטלת על המחנכים, אל לנו, כהורים, לפטור את עצמנו מהאחריות הנדרשת. אל מול הפושעים המסתובבים חופשי, חינוך ילדינו למוגנות והתמודדות נכונה, הוא ענין של פיקוח נפש.
כמובן שנדרשת התייעצות עם אנשי מקצוע, כיצד לדבר עם ילד בכל גיל לפי רמת ההבנה שלו, תוך זהירות מרבית שלא להכניס בו פחדים מיותרים. אך עלינו לדעת שעשינו כל אשר שביכולתנו!
אחד מההדרכות המרכזיות של מרן בענין חינוך ילדים, היתה החובה לספק להם את התחושה שהם יכולים לספר ולשתף כל דבר. ילדינו צריכים להיות בטוחים לחלוטין, שבכל סיטואציה קשה או עצובה, יש להם למי לרוץ לספר, מבלי שיהפכו ל'אשמים' או מועמדים לעונש.
מהסיבה הזו, היה מרן מתריע רבות על הנזקים הנגרמים מהכבדת העול על הילדים, יתר על המידה. במקום לקרב אותם אלינו, אנחנו יוצרים חומות של רתיעה וריחוק. כל ילד מצפה לראות בהוריו עוגן של הצלה ושפיות. אך ברגע האמת, בכל שלב בהתמודדויות החיים, לא נוכל להיות שם בשבילו.
לדעת אנשי המקצוע, זהו הצעד הראשון והבסיסי, מתוך שורה של צעדים, שעלינו לעשות כהורים אחראיים. ילד שחי בתחושה והרגשה ברורה, שאם מישהו מאיים, מרביץ או חלילה תוקף, יש לו היכן לקבל מענה מחבק, מכיל ואוהב, יוכל במקרים רבים להציל את עצמו ואת סביבתו.
ומעל הכל, תפילה כנה ואמיתית, של אמא דואגת ודומעת, לעולם אינה שבה ריקם.