פרשת ויגש: השלכה // הרב עמיהוד סלומון
(צילום: שאטרסטוק)
אאא

 "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (בראשית מ"ה פסוק ג)

 

    במילים אלו מקופלת "שִׂיא הדְּרָמָה" של סיפור יוסף ואחיו, אלו המילים בהן בחר יוסף להתוודע לאחיו. אך מאידך הן קשות להבנה, כמו שתמה בעל "העמק דבר": "העוד אבי חי - אינו מובן שאלה זו, וכי לא ידע שהוא חי!"

 

    ה"בית הלוי" מחדד את השאלה, הרי כל דברי יהודה ליוסף - עד כה, נסובו בעיקר על צערו של יעקב אביהם - במידה ויפרידו אותו מבנימין, אם כן בודאי שהוא חי.

 

    יתירה מכך, כאשר הגיעו האחים בפעם השניה למצרים, יוסף קידם אותם ושאל (בראשית מ"ג): "הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם? הַעוֹדֶנּוּ חָי? וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי", ומאז, הם לא חזרו אל אביהם לדרוש בשלומו. אם כן, מה הטעם לשאול אותם שוב "הַעוֹד אָבִי חָי"

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

 

    לדבריו, בכוונה תחילה הביא יוסף את אחיו לסיטואציה הזו, על מנת שיטענו האחים שהוא מתאכזר כלפי יעקב אביהם הזקן - בכך שרוצה לקחת ממנו את בנימין בנו הקטן. טענות אלה הטיח יהודה ביוסף: "וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ, וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ.וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת, וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה" (פרק מ"ד). כלומר, האחים מאשימים את יוסף: כיצד הוא לא מרחם על האב הזקן?!

 

    דווקא אז, הוא נחשף בפניהם ואמר: "אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי", האות ה"א משמשת כה"א התמיהה - כשאלה רטורית: האם אבי עדיין חי - עד היום! רוצה לומר, כאשר אתם עצמכם מכרתם אותי, האם גם אז - חששתם לחיי אביכם הזקן! האם שקלתם, לאלה סוג של חיים אתם דנים אותו? איך יכולתם למכור אותי, ולסכן בכך את חייו!

 

    אלו דבריו: "אחרי שהגדילו לפניו גודל הרחמנות של אביהם - כשיקח ממנו בנו אהובו, סידר להם מעשה עצמם, ונבהלו מתוכחתו ולא יכלו אחיו לענות לו, כי הוא סתירה וקושיא עליהם - מעצמם על עצמם".

 

    מעשיו של האדם מלאים בסתירות. לעצמו הוא עושה הנחות, אך כאשר חבירו עושה את אותם המעשים - הוא דן אותו בחומרה. ממילא, אם נרצה לגרום לאדם להודות באמת ולשוב בתשובה, אין להוכיח אותו על מעשיו - באופן ישיר, שהרי "כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו" (משלי כ"א) והוא ימצא 'תירוצים' שונים על מנת לנקות ולטהר את מעשיו.

 

    לעומת זאת, אם יספרו לו את אותם המעשים שעשה אדם אחר, ויבקשו ממנו לשפוט בעיניים אובייקטיביות - הוא ידון אותו על פי חומרת הדין, ולא ישהה לנסיבות המקילות.

 

    דוגמה מובהקת לכך, ניתן למצוא בתוכחת נתן הנביא לדוד המלך, אחר מעשה בת שבע. הוא מספר לו על האיש העשיר החומס את "כבשת הרש", ותגובתו של דוד לא אחרה לבוא, "וַיִּחַר אַף דָּוִד בָּאִישׁ מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל נָתָן חַי ה' כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת!" וכאשר נתן מבהיר לו שהוא עצמו עשה מעשה דומה, הוא מודה: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַה'".

 

    כך עשה יוסף לאחיו, הוא התחזה כמי שרוצה להפריד את אחיהם בנימין - מאביו, וברגע שהם שפטוהו על כך, הוא הפך את הראי מול עיניהם, ואמר: "העוד אבי חי!" הרי אתם נהגתם כך בדיוק! והם שהבינו והכירו בחטאם - "לא יכלו לענות אתו, כי נבהלו מפניו" מפני התוכחה.

 

    מעניין לציין, זיגמונד פרויד (אבי תורת הפסיכואנליזה) טבע, שלאדם יש 'מנגנוני הגנה' פסיכולוגיים פנימיים, המסייעים לו להתמודד אם יצריו ומעשיו. אחד מהם נקרא 'הַשְׁלָכָה', במקום להודות בתכונות או הרגשות שלו, באופן לא-מודע, יעדיף האדם לייחס את אותן חולשות דווקא לאחרים, ולמעשה, הביקורת שהוא מעביר על הזולת - מעידה על עצמו. וכבר אמרו חז"ל (קידושין ע.): כל הפוסל - במומו פוסל".

 

    יוסף בדבריו הקצרים, הוכיח לאחיו שכל טענותיהם כלפיו, אינם אלא טענות כלפי עצמם, אלא שהם "השליכו" זאת עליו.

 

    אך חז"ל לא מסתפקים בכך: "אבא כהן ברדלא אמר: אוי לנו מיום הדין! אוי לנו מיום התוכחה! יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, הדא הוא דכתיב: "וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו", לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא - על אחת כמה וכמה" (בראשית רבה צ"ג).

 

    משמע, אל לנו "להשליך" את האשמה על גיבורי הפרשה, אלא מוטלת החובה על כל אחד להפוך את הראי - כלפי עצמו, ולברר אם גם בו דבק שמץ פסול ביחסו לאחיו, ביחסו להוריו, ביחסו לזולת.