אילוסטרציה, למצולם אין קשר לנאמר בכתבה - אַפְלָיָה מתקנת // הרב עמיהוד סלומון
אילוסטרציה, למצולם אין קשר לנאמר בכתבה (צילום: Pierre Terdjman / Flash90)
אאא

           "וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו: וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר וכו' וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ: וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם: וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹקִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה" (בראשית מ"ח)

    התורה מתארת בפרוטרוט את הפעולות והדו-שיח שבין יעקב ליוסף, בנוגע לברכת אפרים ומנשה.

    רש"י מבאר, שיוסף - באופן מכוון, מעמיד את אפרים לימינו ואת מנשה לשמאלו, כי "הבא לקראת חברו - ימינו כנגד שמאל חברו, וכיון שהוא הבכור - מיומן לברכה". כלומר, הוא מעמיד את בניו בצורה נוחה, על מנת שיעקב יניח את יד ימינו על ראש מנשה הבכור. אך יעקב "שִׂכֵּל אֶת יָדָיו", והניח את ימינו דווקא על ראש הבן הצעיר, אפרים.

    יוסף סבור היה - שאביו טעה בזיהוי הבנים, וניסה לתקן אותו: "וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה", וכאשר לא הצליח בכך, הוא אף העיר לו: "לֹא כֵן אָבִי, כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ", אך יעקב בשלו: "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ". יעקב מבהיר ליוסף - שהוא לא טעה, ואין זה אלא "שִׂיכּוּל ממוקד".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

    נראה, שבין השורות - מתנהל כאן מעין "ויכוח" בין יוסף ליעקב. להבנת יוסף, יש להזהר שלא להעדיף את הבן הצעיר - על פני הבכור, ולשיטת יעקב, כאשר יש צורך בכך - אין להמנע מאַפְלָיַת הקטן על הגדול.

    יתירה מכך, יוסף 'למד על בשרו' את התוצאות הטרגיות של האַפְלָיָה - שהפלה אותו אביו לטובה בנערותו, עובדה שגררה את שנאת האחים כלפיו, ובעקבות כך, את מכירתו למצרים. אולי לאור "הסיפור האישי" שלו, יוסף חושש לאפליה דומה בין בניו, ומעיר על כך לאביו, שלא כדאי להקדים את אפרים למנשה. על משקל מה שמצינו בדברי חז"ל: "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת (כתונת הפסים) שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו - נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים" (שבת י:).

    וכן ביאר האברבנאל: "שהיה יוסף מתרעם על יתרון הברכה - שעשה אביו לאפרים, בחשבו שיקנא בו מנשה הגדול - כמו שקנאו בו אחיו הגדולים ממנו בעבור כתונת הפסים שעשה לו אביו, ונמשך ממנו - מה שנמשך". 

    אך יעקב עומד על דעתו, להעניק את הברכה העיקרית דווקא לאפרים. וביאר האברבנאל, שיעקב משיב ליוסף באותה מטבע: "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי - ידעתי בני, ידעתי מה שעשו לך אחיך - מקנאתם אותך", ומכל מקום, הוא מתעקש לברך את אפרים ומנשה "לאיש ואיש מהם - כפי מעלתו".

     במבט רחב, נוכל לגלות שלאורך כל ההיסטוריה המשפחתית של אבות האומה, דור אחר דור, יש הבדלי גישות - ביחס לעניין האפליה. אברהם אבינו - לאור בקשתה של שרה אשתו ובעקבות הסכמת הציווי האלוקי (כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ - בראשית כ"א), מרחיק את ישמעאל בנו הגדול, ומעדיף את בנו יצחק - למרות שהוא אינו רוצה בכך מלכתחילה (וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ).

    נדמה, שדווקא יצחק עצמו - רגיש לאפליה מסוג זה. ואולי משום כך, מצינו בו נכונות לפיוס עם ישמעאל, שנאמר בו: "וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי" (בראשית כ"ד), וביאר רש"י: "שהלך להביא הגר לאברהם אביו - שישאנה" כלומר, אחר מות אמו שרה, יצחק מחזיר את הגר - אם ישמעאל, אל אברהם אביו. ואולי מאותה סיבה, כאשר הוא עתיד להעניק את ברכתו לבניו, הוא אינו מסכים לדלג על בנו הגדול - עשו.

    אך ליעקב - יש גישה שונה, ואפשר שהיא נובעת מכח מידת האמת שבו. לשיטתו, אין להתחשב ב'מוסד הבכורה' השרירותי, אלא חובה על האב 'לבכר' את בניו על פי מעשיהם, ויש לייחד את ברכת האב לבנו ממשיך דרכו - אף שהוא אינו הבכור.

    מסיבה זו, הוא משתף פעולה עם אמו רבקה ומערים על אביו יצחק על מנת להשיג לעצמו את ברכת אביו - המיועדת לעשו. בהמשך, הוא מייעד את בנו יוסף להיות ממשיך דרכו - לפני אחיו הגדולים. אפילו אחרי סיפור מכירת יוסף, עדיין הוא דבק בעמדתו ומגונן על בנימין. ואף בערוב ימיו, הוא מבכר את יוסף על פני ראובן ומעניק לו פי שניים: "אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה - כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי" (פסוק ה). רוצה לומר, יוסף זוכה לשני שבטים - כנגד שני בניו.

    יעקב אינו רואה לנכון, לקפח את הראוי לברכתו בעקבות שיקולי האַפְלָיָה, ומשום כך, הוא מניח את ידו הימנית על ראש אפרים. ובכך הוא מעביר מסר לדורות הבאים: אין מקום להעדפה אוֹטוֹמָטִית - התלויה בבכורה, או לידה מוקדמת, אלא לפי מעשיו וכישוריו - ייבחן כל אדם.

    מאידך, אין בכך כדי להשפיל ולקפח את מעמדו של האחר. עליו לדעת, שתפקידו שונה - לאור אופיו ויכולותיו. דבר זה בא לידי ביטוי גם בברכות שהוא מעניק לבניו בהמשך הפרשה - כל אחד לפי מה שהוא. לשיטתו, מטרת הברכות, לסמן לבניו את תפקידיהם השונים - על פי תכונותיהם וכשרונם. וממילא, אין מקום לכעוס על כך או להיעלב.

    לשיטת יעקב: אפליה אינה בהכרח מקלקלת, אדרבה, פעמים שהיא 'אַפְלָיָה מתקנת'. ברוב המקרים, חלוקה שוה - לא תשרת נכונה, דווקא חלוקה לפי הצורך והיכולת, היא ההוגנת. על כל אחד מוטל תפקיד שונה - שמותאם לכישוריו, ואל לו ללטוש עיניים - לתפקיד אחיו.

    אפשר, שזהו העומק בדברי חז"ל ששבחו את "המכיר את מקומו" (אבות ו). כלומר, מוטלת החובה על האדם, להכיר את עצמו ואת 'מקומו', ועל פי זה לממש תפקידו בעולמו. אל לו לשאוף למקום - שאינו שלו, ואין מקום לקנאה ותחרות.

    זכו אפרים ומנשה, במה שלא זכו השבטים האחרים, שהם יהיו "מודל לחיקוי" בברכותיהם של האבות היהודים - לבניהם, בכל הדורות: "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל - הבא לברך את בניו, יברכם בברכתם ויאמר איש לבנו: יְשִׂמְךָ אֱלֹקִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" (רש"י).

    על פי המבואר לעיל, ברכה זו מקבלת משמעות עמוקה. רש"ר הירש עומד על כך שההיסטוריה האנושית רוויה בהַפְלָיוֹת: "מימי קין והבל - ועד הדורות הרחוקים, אנחנו רואים "קיפוח" זה של הבכורים. הבל נרצה בעיני ה' וקין נמאס. כך היה הדבר גם בימי נח: שֵׁם אולי לא היה הבכור. בין בני אברהם, ישמעאל מפנה את מקומו ליצחק, ובין בני יצחק - עשו ליעקב, בין בני יעקב - ראובן ליוסף, בין בני יוסף - מנשה לאפרים, ועיקר השלטון ניתן ליהודה. גם משה היה צעיר, ודוד היה הצעיר שבאחיו. גדולה מזו, "הבכורות" בכל ישראל קיפחו את מעלתם".

    מעתה מובן, דווקא לאור העובדה הזאת, לראשונה בהיסטוריה - האַפְלָיָה מתקבלת באופן אצילי ובהבנה על ידי האח הגדול. יעקב מתפעל מתגובתו של מנשה, שקיבל את הצלחתו של אחיו הצעיר בשוויון נפש, ומבין את המסר של סביו, שאין זה גורע ממנו כמלוא נימה. משום כך יעקב תולה בהם את ברכת האב האוּלְטִימָטִיבִית לבניו.