במעבר חד מרצף האירועים שתיארה התורה בחומש בראשית ובחומש שמות, פרשת השבוע פותחת ברצף של דינים, והראשון מבניהם הוא דין עבד עברי:
וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת--יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם: אִם-בְּגַפּוֹ יָבֹא, בְּגַפּוֹ יֵצֵא; אִם-בַּעַל אִשָּׁה הוּא, וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ: אִם-אֲדֹנָיו יִתֶּן-לוֹ אִשָּׁה, וְיָלְדָה-לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת--הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ, תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, וְהוּא, יֵצֵא בְגַפּוֹ: וְאִם-אָמֹר יֹאמַר, הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי, אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי; לֹא אֵצֵא, חָפְשִׁי: וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו, אֶל-הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת, אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה; וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם: (שמות כא' א').
הרמב"ן בפירושו לפסוקים אלו שואל מדוע מצוות דין עבד עברי היא נבחרה להיות זו שפותחת את פרשת הדינים, ולהלן לשונו:
התחיל המשפט הראשון בעבד עברי, מפני שיש בשילוח העבד בשנה השביעית זכר ליציאת מצרים הנזכר בדבור הראשון, כמו שאמר בו (דברים טו טו) "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלהיך על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום"... ולכך החמיר בה הנביא מאד, ואמר אנכי כרתי ברית את אבותיכם מקץ שבע שנים תשלחו איש את עבדו ואיש את שפחתו (ירמיה לד יג יד בתקופת המלך צדקיהו שחררו את עבדיהם העבריים וחזרו וכבשו אותם, ולא קיימו את ציווי התורה הנזכר דבשנה השביעית יצא לחפשי חינם), וגזר בעבורה הגלות (שם יז-כב) כאשר תגזור התורה גלות על שמטת הארץ (ויקרא כו לד-לה). ע"כ.
מדברי הרמב"ן נמצאנו למדים כי במצוות דין עבד עברי מתקיים זכר ליציאת מצרים, זכר לשבת ועניין היובל כל שבע שמיטות. מסיבה זו נמצאה המצווה ראויה לפתוח את סדרת הדינים המפוארת של פרשתנו.
צריך להבין מדוע מצווה זו כ"כ חמורה עד כדי כך שנגזר על עם ישראל גלות בתקופת ירמיה. ננסה להתמקד במ"ש הרמב"ן שיש בשלוח העבד זכר ליציאת מצרים.
תכלית יציאת מצרים
בניסיוננו לחקור את תכליתה של יציאת מצרים, יש להתמקד בדיבר הראשון בעשרת הדיברות. במעמד זה בהר סיני הקב"ה נגלה בפני כלליות עם ישראל בפעם הראשונה והאחרונה בכל תולדות האנושות. המסר הראשון אותו מעביר הקב"ה לבניו הוא: "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ' ב').
השאלה המתבקשת היא, מדוע פתח הקב"ה דווקא בנתון זה, כי הוא יתברך המוציאם ממצרים, ולא פתח בעובדה שברא שמים וארץ? תשובה לכך אנו מוצאים גם בדברי הרמב"ן בפירושו על הפסוק, וז"ל:
ואמר "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", כי הוצאתם משם תורה על המציאות ועל החפץ, כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו משם, וגם תורה על החדוש, כי עם קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו, ותורה על היכולת, והיכולת תורה על הייחוד, כמו שאמר (לעיל ט יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. וזה טעם אשר הוצאתיך, כי הם היודעים ועדים בכל אלה: וטעם מבית עבדים. שהיו עומדים במצרים בבית עבדים, שבויים לפרעה, ואמר להם זה שהם חייבין שיהיה השם הגדול והנכבד והנורא הזה להם לאלהים, שיעבדוהו, כי הוא פדה אותם מעבדות מצרים, כטעם עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים (ויקרא כה נה). ע"כ.
בדברים אלו טמונים יסודות גדולים של האמונה ועל הקשר שיש בין עם ישראל לבורא עולם. ביציאת מצרים הוכח כי הקב"ה מצוי וקיים, הוא מלך העולם, מקיים הבריאה, יחיד במלכותו, ומלכותו בכל משלה, ולא זו בלבד אלא שמשגיח על ברואיו בהשגחה פרטית.
מסופר על החפץ חיים זצ"ל, שפעם התארח אצל משפחה אחת והבת הצעירה במשפחה הייתה יודעת לנגן מאוד יפה. אביה של אותה נגנת היה מבקש מבתו לנגן בפני יושבי הבית על מנת שכולם יוכלו להתרשם מכישוריה המעולים. הבת סירבה בפעם ההיא לנגן בטענה שאין לה כל רצון וכל צורך להוכיח את יכולותיה שהרי היא מחזיקה בתעודה מפוארת המעידה על הצטיינותה במקצוע הנגינה, וכל מי שמפקפק מוזמן לקרוא ולהתרשם. החפץ חיים זצ"ל, ביקש ללמוד לקח ומוסר ממקרה זה: הקב"ה במעמד הר סיני נגלה פעם אחת ויחידה לעיני שישים ריבוא גברי ישראל בנוסף לנשים וטף. מעמד זה מהווה את "התעודה". לאחר מעמד כביר ונשגב כל כך, לא קיים עוד צורך לחזור על גילוי שכזה. כל מי שח"ו מפקפק על מציאותו יתברך, יעיין בפסוקים המפורשים המתארים את אותו הגילוי, אותו לא ניתן לזייף או לביים.
יסוד נוסף מתגלה בפרושו של הרמב"ן והוא יסוד העבדות של עם ישראל לבורא עולם. עצם זה שהשם יתברך בכבודו ובעצמו הוציא את עם ישראל משעבוד מצרים, מחייב את השעבוד לו יתברך ואת עבדותו. יש כאן עובדה ברורה היוצרת מחויבות של עם ישראל להקב"ה: הקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים כדי שעם ישראל יעבוד את הקב"ה.
מסר יסודי זה הוא אכן מאוד פשוט, וכל יהודי מחויב להזכיר לעצמו יסוד זה במספר רב של מצוות שהן זכר ליציאת מצריים (שבת, ק"ש, תפילין, ציצית, מזוזה, סוכה, ג' רגלים וכו' וראה לקמן פרוש הרמב"ן סוף פ' בא).
עוד יראה בעיני לומר, כי היה צורך בשעבוד עם ישראל במצרים על מנת שבני ישראל יזכו להבין עבדות מה היא, ומה העבדות דורשת. לכאורה הייתה אפשרות להגיע לבנייה ולהתעלות רוחנית בבית ההוראה של יעקב אבינו, ובהובלתם של ראשי השבטים הקדושים. אך אם אכן העם היה נוצר ללא עול השעבוד, לא היה זוכה ללמוד כיצד מתנהג עבד כלפי אדונו. לכן ראתה ההשגחה העליונה להביא את בני ישראל אמנם למצב קשה מאוד, אך עם זאת אותה המציאות הקשה הייתה חיונית בבניית מהותו ותכליתו של עם ישראל בעולם הזה.
דברים אלו צריכים לעורר כל אחד ואחד. כל אחד מישראל, נשמתו משועבדת לעבדותו של הקב"ה מרגע מתן תורה והברית בהר סיני. לפעמים הלך החיים והשגרה יכולים להשכיח את חובת העבדות אפילו לאדם המקיים אורח חיים מלא במצוות ובתפילות. עבד נאמן אין לו שום עניין בגוף שלו, אין לעבד נאמן שום עניין בתאוות הפרטיות שלו, אלא כל שאיפתו לעשות רצון קונו. יסוד זה חשוב מאוד להפנים שהרי כל תכלית לימוד התורה, התפילות וקיום המצוות, מתוקף היותנו עבדים להקב"ה, וכמו עבדים, כך עלינו לחיות ולנהל את מהלך חיינו.
כל החלטה והחלטה שהאדם צריך להכריע בכל מצב שהוא, הכרעתו מושפעת משיקול אחד בסיסי: למעט בסבל ולהוסיף בהנאה. בכל פעם שהאדם ניצב בפני סוגיה כלשהי בחיים, החל מהחלטות מהותיות מאוד, ועד להחלטות פשוטות, תהליך ההכרעה מושפע משאלה אחת: כיצד אוכל להימנע מסבל, ולעומת זאת מה יעניק לי את מירב ההנאה. אדם שבוחן את המציאות בכלים רוחניים ומבין את תכליתו ואת מהותו האמיתית, יבחר את ההנאה הרוחנית גם אם היא גוררת הפסד או סבל גשמי. לעומת זאת האדם המנותק ממחויבותו לבורא עולם ומתכחש למהותו הרוחנית, קרוב לודאי שיעדיף את ההנאה הגשמית גם אם הדבר יביא לו אטימות רוחנית וריחוק מבורא עולם.
עבד השם אמיתי, צריך לבנות את אישיותו ממכלול הכרעות נכונות וטובות בעלייה מתמדת במדרגות הרוחניות. ועלייה זו בסולם האישיות בדרך לחיים מלאים בתורה ובקרבת השם, צריכה להיות אמנם בדביקות אך לאור המטרה, לעשות רצון השם בכל תחומי החיים. האדם צריך להיות קשוב בכל החלטה להבין מה הקב"ה רוצה ממנו בכל נקודה ונקודה, מצד אחד עלייה בלימוד ומאידך רגישות וההבנה כלפי המשפחה והסובבים. מצד אחד נכונות לעזור ומאידך עקשנות בסדר ובלימוד.
עלינו לדעת ולהפנים שכל החלטה בחיים היא בשביל שנהיה עבדים יותר טובים להקב"ה.
הרמב"ן בסוף פרשת בא (שמות יג' טז') מרחיב עוד בעניין הטעם ומהות הזכרון של יציאת מצרים. דבריו ארוכים ונביא להלן קטע מדבריו:
...וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים. והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו:
ולפיכך אמרו (אבות פ"ב מ"א) הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלהיו, וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו... עכ"ל.
הרמב"ן מבאר באריכות כי ריבוי המצוות שנאמר בהן זכר ליצי"מ, מלמד כי יסוד יצי"מ מהווה נדבך חשוב באמונתנו ובהבנת מטרת עבודתנו להשי"ת. מצוות דין עבד עברי כאמור פותחת את פרשת הדינים, ויש בה רמז גדול ותזכורת לנו שהרי אנו עבדי הקב"ה.
ימי השובבי"ם
ימים אלו בהם אנו נמצאים מכונים "שובבי"ם " הם ר"ת הפרשיות: שמות וארא בא בשלח יתרו משפטים, ובשנה מעוברת מתארכת תקופה זו בשבועיים בפרשיות תרומה תצווה. יש בראשי תיבות אלו רמז לפסוק בירמיה: "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים, אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם" (ירמיהו ג' כב').
מובא בשם האריז"ל שימים אלו מסוגלים לתשובה ולתקן פגמי הנפש במידת היסוד, בכל הקשור לפגם הברית החמור והנורא.
ידוע כי עיקר תיקון השובבי"ם ת"ת הוא בשנה מעוברת (צפורן שמיר אות צ"ח). בשנה רגילה תקופה זו נחתמת בפרשת משפטים, השנה זכינו שתקופה זו מתארכת בשבועיים נוספים ויש לאל ידינו עוד להשתדל ולנצל את פרק הזמן המיוחד הזה בשנה.
אמנם אין לנו עסק בנסתרות, אך אין צורך להיות מקובל גדול על מנת להבין שבתקופה זו חיזוק בלימוד התורה מועיל להשיג את אותם סגולות נפלאות הטמונות בשבועות אלו, וכמו שהגדירוהו חכמים ונבונים ה"אלול של החורף".
מובא בשם האריז"ל כשם שבני ישראל לקטו את כל ניצוצות הקדושה שהיו פזורין במצרים, כך בכוחו של האדם לתקן פגמים שפגם בברית קודש. פרשיות אלו, שבעיקרם יציאה מטומאת מצרים לקדושת המשכן, בכוח קריאת התורה בשבועות אלו להשפיע על כל מהלך השבוע בכל מעשינו היומיומיים. אותם כוחות ואותם הנהגות של קדושה שקבל עם ישראל, כמתואר בפרשות השובבי"ם ת"ת, מתגלים שוב ומאירים את כוחם, וכל המשתדל בכך יכול לקבל חיזוקים גדולים וכוחות עילאיים כשם שהתחזקו אבותינו ביציאתם ממצרים.
ידוע שכל מאורעות השבוע מרומזות בפרשת השבוע, וכלל זה אמרו אותו חז"ל "אסתכיל באורייתא וברי עלמא". הרי כל תוקף וקיום המציאות הוא מכוח התורה. כל הבריאה נשענת על התורה, לפיכך ברור אפוא כי בשבועות בהם הפרשות מתארות התגברות של עם ישראל על כוחות של טומאה ויציאה לחירות למציאות של קדושה, משפיעה על כל אחד בישראל, וכל מי שחפץ בחיזוק נכון, יכול לשאוב הרבה מסגולת שבועות אלו.
מסופר על החסידים בבעלז שהתפרנסו מכריתת עצים. בכל שנה המתינו לחורף הקר שאז האגם קופא ובאמצעות משטח הקרח החלק יכלו החסידים להוריד את בולי העץ במורד הנהר הקפוא ולסחור בהם. חורף אחד הנהר לא קפא, והדבר היה מצער מאוד שהרי כל פרנסתם לכל השנה הייתה תלויה בכך. החסידים המיואשים פנו לאדמו"ר מבעלז בטענה שהנהר לא קפא כבכל שנה. הרבי שאל את חסידיו את אלו מן פרשיות התורה מלמדים לתשב"ר שבעיירה. ענו לו החסידים שהחליטו השנה בחדרים להתחיל דווקא מפרשיות דברים, שהרי מדובר בפרשות קלות יותר שיותר נוח להסביר לילדים הרכים. ענה להם הרבי מבעלז שבודאי זאת הבעיה, פרשיות דברים רגילים ללמד בקיץ, כעת בחורף התינוקות של בית רבן לומדים פרשיות שזמנם בחודשי השנה החמים. מיד פקד על החסידים להחזיר את מערכת הלימודים כפי שהייתה על מנת "להחזיר" את החורף למקומו הראוי במעגל השנה. התורה משפיעה על המציאות בעולם!
פרשת משפטים כחלק מימי השובבי"ם ת"ת
עולה השאלה המתבקשת, מה הקשר בין פרשת משפטים לתיקון הגדול של ימי השובבי"ם? מובן הקשר לרצף הפרשיות מתחילת חומש שמות עד לפרשת בשלח שכולן עוסקות בתיאור היציאה הניסית ממצרים. פרשת משפטים לעומת זאת, היא אסופה של דינים העוסקת בפתרון בעיות וסכסוכים ארציים לכאורה, אם כן מה הקשר?
התשובה היא שבפרשת משפטים אנו מגיעים לקיום התכלית, והיא לקיים את רצון השי"ת ע"י קיום מצוות מעשיות, ואכיפת דיני התורה ע"י בית דין בתוך קהל השם. על אף שמדובר לכאורה בדינים ארציים: עבד עברי, דיני שור ובור, דיני השומרים וכו' יש בקיום דינים אלו גילוי אלוקי בעולם השפל, וע"י זה מתגלה כי עם ישראל הוא עמו של השי"ת. תרי"ג המצוות שבתורה מגדירות לעם ישראל כיצד עליהם להיות עבדים להקב"ה.
ישראל עבדי הם, ולא עבדים לעבדים!
רש"י בפרשתנו מביא טעם לרציעת אוזנו של העבד לאחר שמסרב לצאת לחופשי. מבואר בשם המכילתא, כי אותה האוזן ששמעה במעמד הר סיני "לא תגנוב" והלך וגנב תרצע וכו'. וכן אוזן ששמעה כי לי בנ"י עבדים והלך וקנה אדון לעצמו תרצע וכו'. עולה כאן קושיא גדולה: מדוע אותו עבד שנמכר בגניבתו או שמכר עצמו לפני שש שנים, נענש ברציעת אזנו רק כעת כאשר הוא מסרב לצאת לחופשי? מדוע התורה מעכבת את עונשו ברציעת האוזן עד הצהרתו "לא אצא חפשי"?
מסביר יפה בספר "ואביטה אורחותיך" שכאשר האדם נופל בעבירה, אם הוא מתמלא ברגשות של בושה וחרטה יש בכך תועלת שלא יחזור שוב לאותו החטא. האדם שמודע לחומרת העבודה הרוחנית, בנפילתו הוא חש חוסר נעימות ומבקש שלא להתקרב שוב לאותה תהום מרה של החטא והעבירה. לעומת זאת כאשר האדם מרגיש בנוח עם העבירה ואינו מתקומם כנגד עצמו ואינו מתבייש מהחטא, הוא רחוק ממסלול של תשובה ותיקון וקרוב שיחזור לאותו החטא.
העבד לאחר שש שנים של עבדות בעקבות העבירה שביצע מצהיר כי הוא אוהב את אדונו ואינו חפץ לצאת לחופשי. למעשה אותו העבד לא זכה להשלים את אותו התהליך של בושה וחרטה שהרי הוא אוהב את אדונו, משמע שהוא אוהב את העונש ומרגיש בנוח עם מציאות חייו כעבד. הוא אינו מבין שעצם היותו עבד למישהו אחר מונע ממנו להיות עבד מושלם להקב"ה ולהשתלם בעבודת ה'. אותו העבד המסרב לצאת לחופשי אינו נרתע או סובל מעונש העבדות, להיפך, הוא אוהב את חיי העבדות, ומה יגרום לו לא לחזור על גניבתו פעם נוספת? מה יגרום לאותו העבד להבין שעצם עבדותו לבשר ודם מונע ממנו את שלימות העבודה להקב"ה?
לפיכך לאחר שנים של עבדות ללא לקח ומוסר, העבד נענש במרצע באותו איבר שבו שמע את הקול במעמד הר סיני, בדיבר הראשון בו הופיע הקב"ה לעיני עם ישראל "אנכי ה' אלקיך". אותו העבד לא השכיל לעורר את עצמו לתכלית הנכונה והראויה של החיים להיות עבד להקב"ה אפילו לאחר שנים של עבדות, לפיכך התורה מצווה להטיל בו מום באותה האוזן הערלה.
ולפי זה אפשר להבין מדוע נאמר בתורה "והגישו אל הדלת או אל המזוזה" למה דווקא אל המזוזה?
וי"ל ע"פ מה שאמרנו לעיל שהרי במזוזה נאמר "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך".
דהיינו מה כת' במזוזות - יציאת מצרים, להורות שהוא היה צריך להבין שתכלית יצי"מ היא להיות עבד להי"ת ולא לאחרים ולא כמו מה שהוא עשה כעת להיות עבד לאדונו לעולם, וכמ"ש הרמב"ן סוף פרשת בא.
לפי הנתבאר לעיל מובן מדוע הקפיד הנביא ירמיה על בנ"י שלא קיימו מצוות עבד עברי כדבעי, ולא שחררו את עבדיהם העבריים בשנה השביעית, כי מהות מצווה זו היא ההבנה והיישום בפועל של זכר יצי"מ. עלינו להיות עבדים רק להקב"ה ולא לאף ישות אחרת שיעכב בעדנו להשתעבד בכל כחנו לקוב"ה.
לכן נענשו ע"ז בגלות, כיוון שע"י גלות מתחזקת ההבנה שאין אדם ריבון על פעולותיו, על עיתותיו ועל מקומו, כמו שלמדו עם ישראל על בשרם בשעבוד הקשה של מצרים, ואלה שלא קיימו המצווה צריכים לחזק הבנה זו של מהות זכר יצי"מ ע"י גלות.
יה"ר שנזכה להיות עבדים נאמנים, תוך מסירות ואהבה למלך מלכי המלכים הקב"ה.