דנה ורון - אם כבר יום האישה, תנו לי להרגיז אתכם
דנה ורון (צילום: באדיבות המצלם)
אאא

בתור אישה חרדית תנו לי להגיד לכם: לוח השנה היהודי עמוס. לא בקטע רע כמובן, אבל בהחלט בקטע מאתגר.

הנה אנחנו בערב פורים, ואני מג'נגלת בין ניירות צלופן לאפים אדומים בכפר התעתועים, או איך שלא קוראים לכפר ההוא, ובכל הזמן הזה יושב פסח בחיוך מבסוט בירכתי תודעתי וזורע פחד ואימה על כל פירור שחורג מגבולות המטבח. בדיוק מהסיבה הזו אני מאלה שלא מצליחים להבין, למה לעזאזל צריך להוסיף כל כך הרבה "ימים טובים" נוספים. כאילו שלא מספיק קשה גם ככה.

לא מזמן היה לנו את יום המשפחה, יום האינטרנט הבטוח, יום הילדים, יום הנוער, יום הכלבת, יום התיירות ואפילו יום הארי פוטר!…

בכניסה לויקיפדיה גיליתי שיש יום החומוס, יום הג'ינג'י ויום החתול, והם רק חלק קטן מרשימה של למעלה מ-100(!!!) ימים בינלאומיים שונים. כולם חשובים, כולם אהובים, כולם ברורים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

והנה היום, יקירי, הוא יום האישה הבינלאומי.

 

דיני החג

אז אין שולחן ערוך למנהגי יום האישה הבינלאומי ולא באמת ידעתי כיצד עלי לחוג אותו ומה בדיוק הוא אומר, ולכן נאלצתי להסתפק בפיד שלי כדי לקבל מושג על היום החשוב והנשגב.

ואכן נתקלתי בפוסטים מלאי פאתוס וחגיגיות על עוצמתנו, הנשים המדהימות, קיבלתי הזמנות לקבוצות שמקדמות תנאים סוציאליים לנשים אחרי לידה וגם לקבוצות שדורשות "תתייחסו אלינו בדיוק כמו לגברים", הוזמנתי לערב בו אמרו לי ש"מגיע לי" ו"יש בי" ו"אני יכולה" ו"זו זכותך", אמרו לי "אל תשתקי" ו"אל תוותרי", יעצו לי "קריירה" וכוח וגם קיבלתי קופון של ללין, לילך או אפריל (שניה, זה לא במרץ?), ומבצעים חסרי תקדים למוצרי טיפוח.

קראתי מחקר אחד על "שכרן הנמוך של הנשים" ומיד אחריו מאמר על "מדוע נשים יותר מצליחות מגברים", ואז התעייפתי כי עדיין חסר לי פפיון אחד אדום לפנטומימאית שלי, וכובע לבן לרב חובל.

התעייפתי כי נזכרתי שבבית יש לי ילדים שלא כל כך מעניין אותם מה מגיע לי ומה זכותי. הם סתם רוצים ארוחה חמה כשהם חוזרים מבית הספר וגם סיפור אחד לפני השינה.

 

חילול הקודש

אני יודעת שדיבורים על לבשל במטבח ולשים פרח בוואזה כדי שיהיה לבעל יותר נעים להיכנס הביתה הם ממש חילול הקודש ביום שכזה, ושיש מצב סביר שהערתי משנתו איזה ארגון פמיניסטי שוחר צדק, אבל אם כבר יום האישה הבינלאומי והוצאתם אותי מרידוד הבצק לאוזני המן שלי אז תנו לי להרגיז אתכם עד הסוף.

חאלס עם הפוליטיקלי קורקט הזה שלא רואה ממטר את המציאות אף על פי שהיא נורא ברורה.

נשים יקרות, אתן כוח כל השנה. שום יום שבעולם לא יוכל לייצג בכבוד את מה שאתן יכולות לעשות ועושות 365 ימים בשנה, חורף, קיץ, סתיו ואביב. אבל כשמעלים על נס יום שמייחד ומגדל נשים, אני בעד להחזיר את סדר העדיפויות הישן, אבל הפעם ממקום מתקדם, עכשווי, מממש ומעצים.

בתקופה בה ילדים רבים גדלים עם סמארטפון ביד במקום עם רעשן, אחוזי הגירושים בעליה, אנו כהורים מגלים עד כמה יסודות ילדותינו עיצבו את אישיותנו לטוב ולמוטב, עד כמה הקשר בין הורינו השפיע על מצב הבית שלנו עצמנו - לנו הנשים יש תפקיד מרכזי, חשוב וגורלי בעיצוב וחינוך הדור הבא, בשמירה על הקן המשפחתי, חם, אוהב ומכיל.

הבחירה המודעת שלנו כנשים למנן קריירה וטיפוח עצמי במידה שתפגע באופן מינימלי בדבר שחשוב לנו מכל, היא היא הכוח האמיתי שלנו. היכולת להעמיד גבול ברור לכמות הזמן שאייחד לצמיחתי האישית וקביעת זמנים מיוחדים ביום שיהוו עוגן לקשר הורה-ילד שלי ולבן הזוג שלי, הן עוצמה של איפוק. כן, את יכולה. כן, זו זכותך. כדאי לך, לא כי עוצרים אותך מבחוץ אלא פשוט כי זקוקים לך מבפנים.

יום האישה מתחבר לסדרה של ימים המגדלים ומטפחים את ה"אני" שמטופח כבר ממילא. מכל מודעה ובאנר מזדעקים ומפתים אותנו לרכוש, ליהנות ולחיות כאילו אין מחר. אבל היי! יש מחר! והוא מתחיל היום! מתחיל בכמה אני מוכנה להשקיע ועל מה אני מוכנה לוותר.

כן למימוש נשי, כן להגשמה תעסוקתית, אבל לא על חשבון היתרונות האמיתיים שלנו כנשים. רעיות, אמהות, אוהבות.