במסגרת תיק שחברת עבודות ושיפוצים ניהלה בלשכת ההוצאה לפועל נגד חייבת, הוטל באוגוסט 2010 עיקול על זכויות וכספים שמגיעים לה מהמועצה המקומית מג'אר.
באותה תקופה ניהלה החייבת תיק הוצאה לפועל נגד המועצה על שיקים שלא כוסו, והתיק הועבר אל בית המשפט לאחר שהמועצה הגישה התנגדות לביצוע השיקים. החלטת רשם ההוצאה לפועל בתיק זה קבעה כי הליכי ההוצל"פ יעוכבו במידה שהמועצה תפקיד 50,000 שקל.
בשלב הזה אירעה טעות קריטית: המועצה הפקידה את הסכום שנדרש ממנה בלשכת ההוצאה לפועל במקום בקופת בית המשפט, ועל כן הליכי ההוצאה לפועל לא עוכבו וביולי 2010 הלשכה העבירה את הסכום ישירות לזוכה – כלומר, לחייבת בתיק של חברת השיפוצים.
לימים, ניתן פסק דין בהליך המשפטי שבין המועצה לבין החייבת והיא זכתה ב-192 אלף שקל. לאחר מכן, ביקשה חברת השיפוצים לקבל את כספי הזכייה מהמועצה – לצורך כיסוי החוב של החייבת כלפיה –במסגרת מה שנקרא "בקשה לחיוב צד שלישי", אולם בקשתה נדחתה על ידי רשמת ההוצאה לפועל. על החלטה זו הגישה החברה ערעור בבימ"ש השלום בעכו.
החברה-המערערת טענה כי רשלנותה של המועצה, שהפקידה את הפיקדון בלשכת ההוצאה לפועל במקום בקופת ביהמ"ש, ולא דאגה לעיכוב ההליכים, היא שגרמה לכך שהחייבת גבתה את הכספים מהמועצה, במקום שהכספים יעוקלו ויועברו אליה לאחר מתן פסק הדין.
מנגד, המועצה טענה בין היתר כי אין בסיס לחיובה כצד שלישי בשל רשלנות שהתבטאה בהפקדת הפיקדון בלשכת ההוצאה לפועל במקום בביהמ"ש.
אין עילה משפטית
השופטת דנה עופר הבהירה כי לפי חוק ההוצאה לפועל (סעיף 48) ניתן לחייב צד שלישי בתשלום חוב פסוק לזוכה, במידה שהחייב לא שילם אותו, ובתנאי שאותו צד שלישי קיבל צו עיקול והוציא מידיו את הכסף ללא "הצדק סביר".
בעיקרו של דבר, השופטת סברה כי "הצדק סביר" ו"רשלנות" הם שני דברים שונים. לטעמה, מבחן "הרשלנות" שהחברה ביקשה להחיל על המועצה "רחב מדי", ואינו מצדיק את חיובה של המועצה כצד שלישי.
"לא מצאתי עילה להרחבת הבסיס המשפטי לחיוב צד שלישי מאותם מעשים או מחדלים המוגדרים מפורשות בסעיף 48 אל עבר מושג הרשלנות, כעוולת מסגרת, שעשויה לכלול מגוון רחב של מעשים ומחדלים, לרבות רשלנות שאין לה כל קשר עם צו העיקול עצמו", כתבה.
למעשה, הוסיפה השופטת, הכספים הופקדו בלשכת ההוצאה לפועל שבועיים לפני שנודע למועצה כי הוטל עיקול על כספי החייבת שבידיה.
על כן, גם בפריזמה של עוולת הרשלנות – באותו הזמן, כשעדיין לא קיבלה את צו העיקול, היא עוד לא הייתה חייבת בחובת זהירות כלפי המערערת.
השופטת הבהירה כי אכן נראה כי הייתה זו טעות מצד המועצה להפקיד את הכספים בתיק ההוצאה לפועל במקום בקופת ביהמ"ש, אלא שגם אם נראה בטעות זו משום "רשלנות", הרי שהייתה זו רשלנות של המועצה, בראש ובראשונה, כלפי עצמה, ובוודאי לא כלפי המערערת.
בסיכומו של דבר, השופטת לא מצאה עילה להתערב בהחלטת הרשמת, ודחתה את הערעור. המערערת חויבה לשלם למוצעה שכ"ט עו"ד בסך 2,500 שקל.
- ב"כ המערערת: עו"ד ח' סבית
- ב"כ המשיבה: עו"ד ש' עלי
עורכי דין הוצאה לפועל • לפסק הדין לחץ כאן
הכותב: עו"ד אריה לרנר עוסק ב- הוצאה לפועל
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.