שיעורו השבועי של הראשל"צ הרה"ג הרב יצחק יוסף

א. בגמרא פסחים (ו סע"א) אמרו: שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום. דין זה הובא גם במסכת מגילה (כט:), ובמסכת ראש השנה (ז.), למדנו ממשה רבינו לומדים ממשה רבינו, שבפסח ראשון הוא מדבר עם ישראל על פסח שני, "אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה', בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (במדבר ט, י-יא), והלא יש עוד חודש ימים עד פסח שני, ומכאן לומדים שדורשים בהלכות הפסח שלשים יום קודם הפסח.

ילמד לבני ביתו

ב. בעל הלכות גדולות (סימן יא, עמ' קעג) – מהספרים הראשונים שנדפסו אחרי התלמוד שלנו – הסביר, שבשלשים יום הללו צריך כל אדם ללמוד הלכות פסח, וללמד את אנשי ביתו הלכות פסח. ימצא זמן בשבתות או בהזדמנויות אחרות, ללמד את בני ביתו את ההלכות, כל הפלפולים ישאיר לעצמו, אבל את בניו ובנותיו ילמד את ההלכות הפסוקות, 'וכפר בעדו ובעד ביתו', וגם זה בכלל "שואלין ודורשין בהלכות הפסח שלשים יום". ויש נוהגים להתחיל כבר בפורים ללמוד את ההלכה הראשונה בהלכות פסח.

כשר לפסח

ג. המאירי (עבודה זרה ה:) כתב, שבכלל "שואלין ודורשין", שיקנה צרכי הפסח בימים אלה. לא יחכה לרגע האחרון, אלא כבר בימים אלה יכין פינה מיוחדת בבית, מקום שלא מסתובבים שם ילדים קטנים, ויניח שם מצרכי מזון הכשרים לפסח.
כשרות טובה

ד. היום ברוך ה' "אכשור דרא", אפשר לקנות כל דבר בהכשר טוב לפסח. אני זוכר לפני חמשים וששים שנה, לא היה הכשר מיוחד לפסח, ואנשים – בעיקר הפרסים – היו קונים מצרכי מזון בשוק, ובאים עם הסלים לשאול את מרן זצ"ל, אם אפשר לאכול מוצרים אלה בפסח, ומרן היה בקי בנושא, והיה אומר להם: זה כשר לפסח, זה תשאיר לאחר הפסח, שב ואל תעשה עדיף, וכן על זו הדרך. אבל היום לא צריכים לשאול את החכם, כי יכול לקנות כל דבר בכשרות טובה, כמו בד"ץ עדה החרדית, בד"ץ בית יוסף, בד"ץ חתם סופר, ויש גם כשרויות של רבנויות טובות שאפשר לסמוך עליהן.
שואלים או דורשים

ה. הר"ן (מגילה ב ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה פורים, ובפסחים ב ע"ב סד"ה העושה) שואל, הרי במסכת מגילה (ד ע"א, לב ע"א) אמרו שמשה רבינו תיקן לישראל שיהיו דורשים בהלכות פסח בפסח, והלכות עצרת בעצרת, והלכות חג בחג, ואם כן דוקא בחג עצמו צריכים לדרוש בהלכות אותו החג, ומדוע אמרו ששואלים בהלכות הפסח שלשים יום קודם הפסח? ותירץ הר"ן, ששלשים יום קודם הפסח זה זמן הראוי 'לשאול' בהלכות הפסח, ונחשב שואל כענין, אם באים שנים לשאול, אחד בהלכות הפסח ואחד בהלכות תשעה באב, תענה לזה ששואל בהלכות הפסח, עד תשעה באב יבוא משיח צדקנו... אבל הדרשות בהלכות הפסח יהיו בפסח עצמו, כמו בכל החגים שדורשים בהם הלכות החגים.

פסח שונה משאר החגים

ו. מרן הבית יוסף (סימן תכט) הביא דברי הר"ן, והבית יוסף עצמו תירץ, שפסח שונה משאר החגים, כיון שיש בו הלכות מרובות והכנות מרובות לפני הפסח, כמו הלכות אפיית מצה, והגעלת כלים, ובדיקת חמץ וביעור חמץ, ומצרכי מזון הכשרים לפסח, וכן הלכות ליל הסדר קדש ורחץ וכו'. מה שאין כן בשאר החגים שאין בהם הלכות מיוחדות. וגם בחג הסוכות שיש בו מצות סוכה ולולב, אין הרבה שאלות בהלכות אלו, כי סוכת גנב"ך [סוכה של גוים, נשים, בהמה, וכותים] כשרה. וכן רוב הלולבים והאתרוגים כשרים. אמנם אפשר לפלפל הרבה בהלכות סוכות, אבל אין הלכות רבות כל כך כמו בפסח שצריך לדעת כדי לקיים את המצוה.

הגעלת כלים

ז. בהלכות הגעלת כלים יש הרבה פרטים, ולכן מזהיר בספר חסידים (סימן תשלא), שיעמידו תלמיד חכם שבקי בהוראה שישגיח על הכשר הכלים לפסח. לא יעמידו ילדים שיהיו אחראים על ההגעלה, אלא אברך שבקי בהוראה¹, או שהאחראים על כך יתנו הנחיות ברורות.

שיפודים ואסכלאות

ח. יש משנה במסכת עבודה זרה (עה ²:): הלוקח כלים מן העובדי כוכבים³, את שדרכו להגעיל יגעיל, ללבן באור ילבן באור, השפוד והאסכלה מלבנם באור. הכלים של הגוים בלעו חזיר, נבלה וטרפה, מותר לקנות מהם, אבל צריך להכשיר את הכלים, ולהטביל אותם במקוה. שיפודים הם הברזלים שמכניסים בהם את הבשר, היום הדור מתקדם והרבה משתמשים בשיפוד עץ חד פעמי, אבל עדיין יש שמשתמשים בשיפודי ברזל, והאסכלה היא הרשת שמניחים עליה את הבשר, וצריך ללבן כלים אלו באש עד שיהיו ניצוצות ניתזים מהם, כיון שבלעו ביבש, אבל סירים ויורות שמשתמשים בהם במים ושמן, די להם בהגעלה.

היתרא בלע

ט. ובגמרא מסכת עבודה זרה (עו.) הקשה רב עמרם לרב ששת: והלא בבית המקדש היו צולים את בשר הקרבנות בשפודים, ולמחרת היו צריכים להכשיר את השפודים כיון שיש בהם איסור נותר, למשל ביום ראשון צלה בשר קרבן חטאת, הבשר הזה לאחר יום ולילה נעשה איסור 'נותר', "והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו", ביום שני באים לצלות בו עוד חטאת, היו מגעילים תחילה את הכלים. והלא במשנה אמרו ששפודים מלבנן באור? אמר ליה: עמרם ברי! מה ענין קדשים אצל גיעולי עובדי כוכבים, הכא היתירא בלע, התם איסורא בלע. כלומר, בקדשים כיון שבלע היתר דינו קל יותר, די בהגעלה, מה שאין כן בכלי הגוים שבלע איסור, צריך ליבון.

חמץ היתרא או איסורא

י. נחלקו הראשונים אם חמץ נקרא היתרא בלע, או איסורא בלע. כגון שבמהלך השנה אפה בתנור עוגה או בורקס, התבנית בלעה מטעם החמץ, האם נחשב שבלע היתר ודי בהגעלה, או בלע איסור וצריך ליבון⁴. הרי"ף והרא"ש (פסחים ל:) העתיקו את המשנה בעבודה זרה הנ"ל לגבי הלכות פסח, ומשמע שמשווים את הלכות הכשר כלים לפסח לדין הכשר כלי הגוים, כי לדעתם חמץ איסורא בלע. והסביר הר"ן, מפני שחמץ שמו עליו, כלומר כל השנה נקרא חמץ, ורק הזמן הוא אוסר אותו, הרי זה נחשב איסורא בלע. מה שאין כן נותר, שמתחילה היה חטאת או שלמים, ואחר כך נשתנה שמו לנותר, זה היתרא בלע. וכן דעת הרמב"ן (עבודה זרה שם ד"ה רב אשי). וכתב הבית יוסף (סימן תנא) בשם רבינו ירוחם (נ"ה ח"ב ד"מ ע"ב) שכן דעת רוב הפוסקים. אבל האמת היא שהיו הרבה ראשונים שלא ראו אותם רבינו ירוחם והבית יוסף, שדעתם שחמץ היתרא בלע. כן דעת תוס' במסכת חולין (ח. ד"ה שלבנה), והרשב"א, והראב"ד בשו"ת תמים דעים, ורבינו מאיר המעילי בספר המאורות, והאור זרוע, והראבי"ה, ורבינו ישעיה מטראני בספר המכריע, ובתוספות רי"ד, והר"ן, וראב"ן, וארחות חיים, והרז"ה בעל המאור, והגהות מימוניות, ורבינו מנוח. וגם בדברי הרא"ש יש סתירה ממה שכתב בפסחים, למה שכתב בעבודה זרה. ומשמע שכן דעת הרמב"ם (פרק ה מהלכות חמץ הלכה כג) שחמץ היתרא בלע, כי כתב שסכין צריכה הגעלה, ולא הזכיר ליבון כלל בהלכות פסח, ורק בהלכות מאכלות אסורות (פי"ז ה"ז) כתב ללבן סכין שלקח מהגוים. וכתב הרב המגיד, שאפשר שהרמב"ם סובר שחמץ היתרא בלע. ומה שכתב "אפשר" שהוא לשון ספק, כי יש לומר כמו שכתב התשב"ץ, שדוקא סכינים היקל בהם הרמב"ם, מפני שאינם חמורים כמו שיפודים ואסכלאות.

פסק מרן

יא. לענין הלכה, הטור והשלחן ערוך (סימן תנא סעיף ד) פסק, ששיפודים ואסכלאות מלבנן באור עד שיהיו ניצוצות ניתזין מהן, שיהיה אדום כולו, כדעת הרי"ף והרא"ש שני עמודי הוראה. ומכל מקום ראוי לצרף את סברת המקילים, כשיש עוד ספיקות, כי כאמור, הרבה ראשונים סוברים שאין דין ליבון בפסח, אלא הגעלה בלבד, כי חמץ היתרא בלע.

הן נסתר מחמתו

יב. יש לכאורה סתירה בשלחן ערוך, אבל כמובן לכל סתירה יש תירוץ. מרן השלחן ערוך (סימן תנב סעיף א) כתב בדין זמן הגעלת הכלים, שיש הבדל אם מגעיל את הכלים עד ערב פסח לפני חצות, או אחר חצות, כשמגעיל לפני זמן איסור החמץ אין צריך להקפיד שהמים יבעבעו, ודי בחום שהיד סולדת בו. וכן אין צריך להקפיד אם אחד מהכלים בן יומו, כלומר שהשתמש בו באותו יום בחמץ, וכן אין צריך להקפיד להוציא מהר את הכלי לאחר ההגעלה, מאחר שהחמץ עדיין היתר, וגם אם הכלי בלע בחזרה את הטעם שנפלט ממנו, אין בזה איסור, כי הרי זה נ"ט בר נ"ט דהיתרא, נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא.

רב צבאי

יג. "נ"ט בר נ"ט דהיתרא" זה מושג שהיום כולם יודעים אותו ברוך ה', בזכות מרן זצ"ל שהיה מסביר בשיעורים בהרחבה, ונחזור על כך. אני זוכר לפני הרבה שנים, כשהרב אליהו בקשי דורון שליט"א – שה' ישלח לו רפואה שלימה – היה רב ראשי לישראל, הגיע אלי רב צבאי אחד שרצה כושר לרב עיר, כי רצה להתמודד על משרת רב עיר באחת הערים בצפון הארץ, לא בנשר... היום מחייבים בחינות ברבנות כדי לקבל כושר, בגלל החלט בג"ץ, אבל בזמנו כאשר הרב הראשי היה מכיר שהוא תלמיד חכם וחיבר ספרים, היה נותן לו כושר לרב עיר, והרב בקשי דורון שלח אותו אלי שאבחן אותו. כשהוא נכנס לבית המדרש, ראיתי שהתלמידים מתענינים בו, ודנים ביניהם על פי הדרגות שלו אם הוא סגן אלוף או אלוף משנה, לא מבין מה זה מענין אותם... הכנסתי אותו למשרד, ושאלתי אותו שאלה ראשונה: מה זה נ"ט בר נ"ט? ענה לי "נגד טנקים", מה לעשות, הראש שלו בצבא... מה זה טעם כעיקר? התחיל להתבלבל. היה מדבר לאט, ושם רגל על רגל, הרי הוא קצין בצבא... אבל ראיתי שהוא לא מבין כלום, כנראה שהיה מישהו שרצה להתפטר ממנו בצבא, ושלח אותו לרבנות. איך אני אתן לו כושר, זו אחריות, כל המעמיד דיין שאינו הגון, הרי זה מעמיד אשרה אצל המזבח, רב עיר צריך שיהיה תלמיד חכם. אמרתי לו, כנראה אתה מבולבל מהדרך, תבוא עוד שבוע שבועיים מוכן יותר ואבחן אותך שוב. הוא לחץ לי יד, ולא חזר אלי יותר, 'צדיק יודע נפש בהמתו', הוא ידע שאינו יודע. אחר כך אמרתי לבחורים: מה התלהבתם ממנו, קטן שבכל עולה עליו, כולכם יודעים מה זה טעם כעיקר, ומה זה נ"ט בר נ"ט. הרגעתי אותם, כי פחדתי שלא ישאפו להיות רב ראשי לצה"ל... הרי העיקר זה התורה, כי הם חיינו ואורך ימינו. ואמנם אנחנו מסתייעים בצבא, אבל התורה היא למעלה מהכל.

טעם כעיקר

יד. לכן נסביר את המושגים, שלא תהיו כמו אותו קצין... מי שבישל בשר במרק, הבשר נתן טעם במרק, והמרק בשרי, ולכן צריך להמתין שש שעות, כי טעם כעיקר. וכן אם טיגן קציצות בשר בשמן, ואחר כך טיגן בשמן הזה צ'יפס, הצ'יפס בשרי, שהרי הוא אוכל עמו גם את השמן הבשרי.

נ"ט בר נ"ט דהיתרא

טו. מי שטיגן בשר במחבת בשרי, ואחר כך ניקה את המחבת⁵ ובאותו יום טיגן ביצה בשמן חדש, ורוצה לאכול את הביצה עם חמאה וחלב, הרי זה נ"ט בר נ"ט דהיתרא, הבשר הוא האבא, נתן טעם למחבת שהוא הבן, והביצה קיבלה טעם מהמחבת, ועדיין הכל היתר. והוא הדין בהכשרת כלים לפסח לפני זמן איסור חמץ, החמץ נתן טעם בכלי, והכלי נתן טעם במי ההגעלה, ועדיין הכל היתר, לכן אין חשש במה שחוזר הטעם ונבלע בכלים. ואם כן מוכח שחמץ נקרא היתרא בלע, כי באיסורא אין את ההיתר של נ"ט בר נ"ט, ואפילו עשרה טעמים אסור. ומצד שני מרן השלחן ערוך הצריך ליבון לשיפודים ואסכלאות, מכיון שהחמץ שמו עליו, ואיסורא בלע. כך הקשה הפרי חדש, שהיה רבה של ירושלים לפני כשלש מאות שנה.

דגים שעלו בקערה

טז. נבאר את דין נ"ט בר נ"ט לכל השנה, בבשר וחלב, כי זה יותר מעשי. בגמרא מסכת חולין (קיא:): איתמר דגים שעלו בקערה, רב אסר לאוכלן בכותח, ושמואל התיר. כלומר הניחו דגים רותחים בקערה בשרית בת יומה, לדעת רב אסור לאכול את הדגים בכותח, שהוא מאכל חלבי, מפני שיש בהם טעם בשר, ושמואל התיר, מפני שהוא נ"ט בר נ"ט, הדגים לא קיבלו טעם ישירות מהבשר, אלא מהקערה שקיבלה טעם מהבשר. והלכה כשמואל, למרות שבדרך כלל הלכה כרב באיסורי, וכשמואל בדיני, בדיני ממונות. אבל כאן חזקיה פסק בפירוש הלכה כשמואל, שדגים שעלו בקערה מותר לאכלם בכותח, ולכן פסק מרן השלחן ערוך ביורה דעה (סימן צה סעיף א) שמותר.

דגים ובשר סכנה

יז. לכאורה תשאלו אותי, הרי בגמרא פסחים (עו:) מפורש שאסור לאכול דג עם בשר, משום סכנה. ואמנם שם דיברו על דג בשם "ביניתא", ודעת החתם סופר שדוקא דג זה אסור, מה שאין כן בשאר הדגים. והרמב"ם לא הביא דין זה כלל, מפני שהוא סובר שהשתתנו הטבעים, וכיום אין סכנה בזה. אבל למעשה גם היום נוהג איסור זה, ובכל הדגים, וכמו שפסק מרן השלחן ערוך (יורה דעה סימן קטז). וכך נוהגים כולם, ספרדים ואשכנזים.

דגים וחלב סכנה

יח. לנו הספרדים יש חומרא נוספת, שלא אוכלים דג בחלב, וכמו שכתב מרן הבית יוסף (יורה דעה סימן פז), שיש בזה סכנה לצרעת. ואמנם הדרכי משה כתב על דברי מרן, שזו טעות דפוס, וצריך לומר דגים ובשר. והחיד"א (במחזיק ברכה שם) הסתמך על זה. אבל בשו"ת יחוה דעת (ח"ו סימן מח) הביא כמה פוסקים שאין טעות בבית יוסף, וכמה אחרונים החמירו בזה, כמו בספר פחד יצחק⁶ (מערכת ב' דף סט ע"ב), שכותב שיש סכנה לאכול דגים בחלב. ועוד. לכן אם אפשר שרבני ערים יחושו לכתחילה לדעת מרן, ויקפידו על כך.

לחוש לדעת מרן

יט. יש מקומות שחוששים לכל דעה בהלכה, כמו לדעת החזון איש או שאר גדולי הדורות, ומקפידים לעשות מעשרות מערק וכדומה. אבל בודאי שצריכים להחמיר גם כדעת מרן, שהוא לא פחות משאר גדולי הדורות, אלא גדול מכולם. אם אשכנזים רוצים לאכול דגים בחלב, יתנו להם, שיהיה להם בתאבון... אבל יודיעו לספרדים שאנחנו לא אוכלים דגים בחלב. כמו שמחמירים בהיתר מכירה בשביעית, ובדברים אחרים, יחמירו גם לעשות כדעת מרן.

כנשר יעיר קנו

כ. וכן בענין בישולי גוים, סיפר לי הרב יצחק לוי, שברבנות חוסן הוא עמד על כך שיקפידו שלא יהיה בישולי גוים לדעת מרן, שהיהודי יתן את התבשיל על האש, ולא די במה שהיהודי הדליק את האש. ואם הקדרה גדולה וכבדה, ואין לו כח להניח אותה על האש, יכול הגוי להניח אותה על הגז כשהוא מכובה, והיהודי ידליק. וכן יכול הגוי להכניס עגלה של תבניות לתנור, והיהודי ידליק. אני מברך אותו שגם בעיר נשר תהיה לו סייעתא דשמיא לעשות הכל כדעת מרן.

סכנה בעין דוקא

כא. ומאחר שלמדנו שיש סכנה באכילת דגים ובשר, איך מותר לאכול דגים שעלו בקערה בשרית? אלא שכל הסכנה היא כשיש בליעה ישירה מבשר בעין, אבל אין סכנה כשהבליעה עוברת דרך כלי, ולא בעין.

ברכה היוצאת מהלב

כב. לפני הרבה שנים, אולי קרוב לארבעים שנה, מרן זצ"ל היה בניו יורק, ואני הייתי מתלווה למרן מידי פעם לביקורים שם. והנה בא אחד וביקש שאשתו תכין ארוחות למרן, כי לא היו להם ילדים, ורצו שמרן יאכל ויברך אותם. מרן ראה שהוא אברך וסמך עליו, והנה בסעודה ראיתי שיש בתנור מגש של דגים ומגש של בשר באותו תא, לחשתי למרן שהם בישלו את הדגים והבשר יחד באותו תא, ומרן נמנע מלאכול, ואכל רק סלטים. היה אחד שהלך וגילה לאשה ואמר לה: מה עשית, עכשיו מרן לא יכול לאכול. כשהיא שמעה כך פרצה בבכי, הרי הביא טרחה כדי שמרן יברך אותה, ומה יהיה עכשיו? מיד אמרתי למרן שהאשה בוכיה כי סיפרו לה שמרן לא אוכל, מרן הלך למטבח והניח את ידו מעל ראשה באויר, וסגר את עיניו ובירך אותה מקירות לבו שיזכו לבנים זכרים. והנה אחרי שש או שבע שנים⁷, אחרי כמה שנים היינו שוב בניו יורק, והנה ביום שבת לאחר תפלת מוסף הלכנו ברחוב הראשי "אושן פארקו", וראיתי מישהו רץ אחרי מרן⁸ עם ילד שאוחז בידו, מרן נעצר, ואותו אדם אמר למרן: תברך את הילד הזה שהוא בזכותך, הוא בא לעולם אחרי שמרן בירך את אשתי שעשתה את הדגים והבשר. בכל פעם שאני מדבר על דגים ובשר, אני נזכר במעשה הזה.

נ"ט בר נ"ט לכתחילה

כג. נחלקו פוסקי הספרדים ופוסקי האשכנזים אם נ"ט בר נ"ט מותר לכתחילה. דעת מרן שמותר לכתחילה, ודעת הרמ"א שאם הדגים התבשלו בקערה הבשרית, אסור לערב אותם בכותח, ורק אם כבר נתערבו עם החלב, מותר לאכול. ולדעת מרן, מותר לכתחילה לבשל את המאכל הפרווה בקדרה בשרית, על דעת לאכול אותו בחלב. שהרי בבית יוסף (סימן צה) הביא בזה מחלוקת בראשונים, אבל הביא את דעת ספר התרומה (סימן סא) באחרונה, שהוא מתיר אף לכתחילה. וכתב הכנסת הגדולה, שכאשר מרן מביא שתי דעות, הרי הוא פוסק כמו הדעה שהביא באחרונה. ובפרט שבבדק הבית פסק בפירוש שמותר לבשל לעשות לכתחילה נ"ט בר נ"ט דהיתרא. ואמנם אחינו האשכנזים מחמירים בזה, אבל אנחנו קיבלנו הוראות מרן, ולכן מקילים בזה אף לכתחילה.

המסקנא להלכה

כד. אמנם גם בדעת מרן יש מחלוקת, כי הזבחי צדק (סי' צה אות ב) – הגאון רבי עבדאללה סומך – כתב, שאף על פי שמרן בבדק הבית היקל לכתחילה, אבל מכיון שבשלחן ערוך כתב לשון דיעבד, דגים "שעלו" בקערה, משמע מלשון זה שמרן חזר בו, ואין להתיר אלא בדיעבד שכבר עלו. ונמשך אחריו בכף החיים (סימן צה). אבל מרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר ח"ט (חיו"ד סימן ד) הביא בשם מהר"א אבן טוואה בשו"ת חוט המשולש (הטור השלישי, סי' לג), שהיה מצאצאי התשב"ץ⁹, שכתב בפירוש, שמותר לגרום נ"ט בר נט לכתחילה. וכן דעת הגאון רבי יצחק טייב מגדולי רבני תוניס בערך השלחן (סימן צה סק"ה), והרב בית דוד, ובשו"ת פני דוד פאפו (חיו"ד ס"ס ב), ורבי יהודה עייאש (בשו"ת בית יהודה ח"ב סי' צב), ושו"ת ויאסוף שלמה (חיו"ד סי' י). ולכן הלכה למעשה, מותר לגרום נ"ט בר נ"ט אף לכתחילה.

המשך יבוא

כה. נשאר לנו ליישב את הסתירה בשלחן ערוך, אם חמץ לפני זמן איסורו נחשב איסורא בלע, או היתרא בלע, נדבר על כך בשבוע הבא. השיעור יתאחר בשעה בגלל שעון קיץ, הרב המקדים יתחיל בשעה תשע וחצי, והשיעור בשעה עשר.

הערות:

1. לא כל אברך בקי בהלכה. אני מכיר אברכים שלמדו בישיבת בריסק והם מחמירים הרבה, אבל לא בקיאים בהלכה. אחד מהם היה אצלי בחג הסוכות, ולא רצה לטעום כלום, אמר לי: כבודו עשה ריסוס לסכך, אני חושש אולי נפלו תולעים מהסכך לאוכל. אני לא עשיתי ריסוס, ולכן הוא לא אכל כלום, אבל אנחנו אכלנו...הם חושבים שרק מי שלא מצליח בלמדנות צריך ללמוד הלכה, אבל דוקא הפוך, מי שמבין בלמדנות צריך ללמוד הלכה, כך ילמד בראש ישר, ולא בשטחיות.

2. אמרתי כמה פעמים, שאם רוצים לזכור צריכים לעשות סימנים. המשנה הזו בדף עה, ראשי תיבות עם הארץ, כי מי שלא יודע משנה זו הוא עם הארץ...

3. כגון שהלך לעיר העתיקה וקנה משם כלים יד שניה, כל סיר בעשרה שקלים, הוא אברך ואין לו כסף, וקפץ על המציאה. יש הורים שמבינים את חשיבות העזרה לבן ולחתן, ומוסרים את נפשם כדי לעזור כמה שאפשר. אבל יש הורים שאין להם, או שלא מבינים כמה חשוב לעזור לבן תורה, ומוציאים ממון רב על האירוסין, והחינה, והחתונה, ושבת חתן, ולא נותנים לחתן כלום. ומסכן החתן, לאחר החתונה, במקום שיתרכז בלימוד ויהיה תלמיד חכם, הוא מחפש עבודות מהצד כדי להתפרנס.

4. החמץ במשך השנה הוא היתר גמור, וגם נוהגים בו כבוד, אם הוא רואה חמץ על הארץ, מרים אותו מנשק אותו ומניח אותו בצד. בתנאי שהוא ראוי לאכילה, אבל אם הוא מאוס ולא ראוי לאכילה, כמו קיסמים מלוחים המפוזרים ברחוב, אין בזה דין "אין מעבירין על האוכלין", וחבל על הטירחה. וכן אין תולים את הלחם, מפני כבודו. אבל ילד שהולך לגן ותולה את התיק עם הלחם על צווארו, אין איסור בכך, כי זו הדרך. אבל דבר שאין דרכו בכך, אסור, ולכן אין להגביה את הצלחת על ידי פרוסת לחם.

5. גם לא בריא להשתמש שוב באותו שמן.

6. הוא היה תלמיד חכם גדול, והיה רופא בעצמו, וחיבר את הסדרה פחד יצחק, שהיא כמו אנציקלופדיה בת עשרה כרכים.

7. מרן לא היה הולך הרבה לניו יורק, רק פעם בכמה שנים. יש רבנים נוסעים לחו"ל כל שני וחמישי, כי אוהבים לטייל...

8. לפני שלשים שנה מרן היה הולך מהר, לא היה אף אחד שיכול להדביק אותו.

9. הרשב"ץ היה לפני כ-650 שנה, ובנו היה הרשב"ש, ובניו חיברו שו"ת יכין ובועז. כל דור הוא בערך 25 שנה, נמצא שחוט המשולש היה לפני כ-570 שנה, שזהו דור התפר בין הראשונים לאחרונים, וקדמונים אלה מחשיבים אותם מאוד.

כותב השיעור: הרב יצחק לוי