במרכז אמריקה חי יהודי בגיל העמידה שהיה אדם אמיד אך אף פעם לא התחתן והיה די בודד בחייו, יום אחד כשהגיע לביתו הוא רואה קופסא מרובעת שטוחה בתיבת הדואר, הוא מרים את הקופסא ורואה שכתוב עליה ברכה לחג הפסח מהשליח של חב"ד באזור ובקופסא 3 מצות שמורות, הוא מאוד התרגש ושמח,
למחרת הוא שוב מוצא ליד הדלת קופסא של מצות והוא חושב לעצמו למה שלחו לי פעמיים? כשלמחרת שוב הגיעה אליו חבילת מצות הוא כבר קצת התחיל לכעוס על הפיזור של החבדניקים האלו שהמחשב שלהם פולט כל יום את אותם שמות, כשלהפתעתו הרבה ביום הרביעי הגיעה חבילה נוספת, הוא ממש התאמץ להבין מה מנסים לרמוז לו, אולי כנגד 4 כוסות או ארבעת הבנים.
לאחר מחשבה החליט שהוא יעשה מה שהחבדניקים עושים וגם הוא יעביר מצות שמורות לאנשים שאין להם, הוא לקח אתו לעבודה 2 קופסאות ונתן לאיש שהיה נשוי לגויה קופסא אחת ולעוד יהודייה קופסא שניה את הקופסא השלישית לקח לבית הוריו שם התארח בסדר ואת הרביעית שמר לעצמו, כשהגיע לבית הוריו ונתן לאמו את המצות היא כל כך התרגשה ואמרה לו אתה יודע שאני כבר לא כל כך צעירה ולכל יום יש משמעות עמוקה בחיי והיום שהבאת לי את המצות האלו הוספת לי המון משמעות ליום המיוחד הזה.
לאחר החג כשחזר לעבודה ניגש אליו היהודי ואמר לו, אתה יודע אשתי בדרך כלל לא מוכנה שנעשה טקסים יהודיים בביתנו, אך כשחזרתי בערב החג הביתה עם המצות והראיתי אותם לאשתי היא כל כך התלהבה וביקשה שאוריד את התנ"ך המאובק ואקריא לה ולילדים את סיפור יציאת מצרים.
בהמשך היום ניגשה אליו היהודייה ואמרה לו אני חייבת להודות לך על המצות שנתת לי ישבתי עם בעלי בבית הורי שם חגגנו את ליל הסדר בתי פתחה את הקופסא ונתנה לכל אחד מהמצות המיוחדות האלו וגם הקריאה לנו את המכתב של הרב ולפתע בעלי פונה אלי ואומר לי אני רואה שהיא כל כך נהנית מזה אולי נשלח אותה לבית ספר יהודי.
הוא מסיים את סיפורו "אין צורך לומר שנדהמתי ממש מהגילויים הללו, ואף חשתי רגשות אשמה על ששמרתי קופסא אחת לעצמי. ראו את הטוב שיכולתי לעשות לו הייתי נותן לעוד מישהו את הקופסא הנוספת של מצה שמורה... אך אז נזכרתי כיצד אני-עצמי הרגשתי כשקיבלתי את אותה קופסא ראשונה ואז... די שמחתי ששמרתי אותה לעצמי".
בפרשת השבוע אנו ממשיכים לקרוא על הטקסים שנערכו בבית המקדש, באופן כללי נחלקו טקסים אלו לשתי קטגוריות כלליות: "הטקסים הפנימיים" בבית המקדש עצמו ו"הטקסים החיצוניים" בחצר בית המקדש. גם בעבודתו של האדם שהיא בעצם המקדש הפרטי שלו, ישנם שני סוגי עבודות א). התפתחותו הרוחנית הפנימית של האדם, ו-ב) מאמציו של האדם לשפר את זולתו ואת העולם הסובב אותו.
אדם עשוי לחוש באופן טבעי שהעבודה מתחילה מבפנים. קודם כל הוא יטפל בצרכיה הפנימיים של נשמתו, ורק לאחר מכן הוא יפנה את תשומת לבו לעניינים "חיצוניים". לאחר שהשיג שלווה פנימית ותחושת שלימות, הוא יהיה מסוגל באמת להשפיע על סביבתו.
אבל בבית המקדש, הדברים נעשים בסדר הפוך. עבודת היום נפתחת בהדלקת האש על המזבח החיצון הניצב בחצר בית המקדש ורק אז מדליקים את המזבח הפנימי והמנורה העומדים בחדר הפנימי של בית המקדש מהאש שהדליק קודם על המזבח החיצון.
נכון שכל עוד אדם לוקה בעצמו בתחום מסוים, יקשה עליו ביותר לסייע לרעהו לתקן פגם דומה. עם זאת, אין ספק כי לא יתכן שנתעלם מצרכיהם של אחרים עד שנגיע בעצמנו לידי שלימות. יותר מזה לפעמים דווקא כאשר נעזור לאחרים, נהיה אנו המרוויחים הגדולים מכך. כשנסביר רעיון כלשהו לאחר נבין אותו טוב יותר בעצמנו. כשאנו עוזרים לאדם אחר בשעת משבר נפתחים בקרבנו מאגרי אמונה שמעולם לא ידענו שקיימים בנו. זהו הלקח הטמון בעובדה שהמנורה והמזבח החיצון הודלקו מן האש שבחצר בית המקדש: תנו ידכם לאחרים שאל חייהם אתם יכולים להביא אור ושמחה. מעשי אור ואהבה בלתי אנוכיים אלו יציתו את "האש בבית" בחדרי החדרים של בית מקדשכם הפנימי.