'סדר' שכזה: מכות עם בצל וקללות לרשעים

אילוסטרציה (צילום: שאטרסטוק)

הכנת החרוסת

הגדה של פסח בעברית וערבית מרוקאית (צילום: משה פריגן)

אמירת ההגדה

בכל ארצות המזרח נהגו לומר את ההגדה בעברית ובשפת יהודי המקום שהייתה להג יהודי - ערבי.

מה נשתנה

בתימן ובכורדיסטאן היה נהוג שבמקום אגוזים היו נותנים לילד ששאל את הקושיות ביצים. בתוניסיה לא נהגו שהילדים שואלים מה נשתנה אלא משתפים אותם בקריאה. בבבל, בתוניסיה ובמרוקו נהגו שהבן השואל יוצא מהבית טרם מה נשתנה כאשר שק מופשל על כתפו, ושואלו האב: "מאין באת?" הבן: "ממצרים". האב: "ולאן אתה הולך?" הבן: "לירושלים". האב: "והצידה לדרך היכן היא?" ומיד הבן שואל: "מה נשתנה" וכו'.

עשרת המכות

בבבל נהגו לומר אחרי כל מכה שם של שונא ישראל שבאותו הזמן. האב: "דם". המסובים: "יחול על ראש המן!" האב: "צפרדע". המסובים: "יחול על ראש עמלק!" וכך ממשיכים לומר על שונאי ישראל מאותו דור.

אפיית מצות בטהרן (באדיבות המצלם)

מי מלח

בארצות ערב לא הקפידו על מי מלח בדווקא. במרוקו נהגו במי מלח או או חומץ, בכורדיסטאן במיץ לימון ובבבל במיץ חושחש.

חד גדיא

הפרסים נהגו בחד גדיא להכות האחד את רעהו עם בצל ירוק. התימנים לא נהגו לאומרו.

כוס של אליהו

התימנים ורוב עדות המזרח לא מכירים את המנהג הזה ולא משאירים לו כוס.

שולחן ליל הסדר באיראן (צולם עבור "כיכר השבת")

אפיקומן

התימנים לא נהגו להחביא את האפיקומן. בכורדיסטאן היה בעל הבית נותן את האפיקומן ל"שומר" ואם היו הילדים מצליחים לגנוב לו את האפיקומן הוא היה משלם להם כסף ככל אשר יושת עליו. בעדות המזרח נהגו לשמור חלק קטן מהאפיקומן כסגולה לשמירה. ביהדות לוב היה נהוג לשמור בבית גם את עצם הזרוע ואת שתיהן היו שורפים יחד עם הלולב והערבות בתנור המצות.

פיוטים

בג'רבה היה נהוג לומר בלשון מליצית פיוט הצוחק על עובדי העבודה זרה מיד לאחר "מתחילה היו אבותינו..." בתוניסיה היה נהוג לשורר פיוט בערבית - "כיליני נסכר יא יהודי" (הנח לי להשתכר יהודי).