ראש הממשלה נתניהו ורעייתו שרה בטקס מימונה. מקור החג - בפולחן עתיק נגד מזיקים - לא תאמינו: זה המקור האמיתי של המימונה
ראש הממשלה נתניהו ורעייתו שרה בטקס מימונה. מקור החג - בפולחן עתיק נגד מזיקים (צילום: אבישג שאר ישוב)
אאא

מימונה, מאיפה באת? חג המימונה אותו חוגגים יהודי מרוקו הינו אחד החגים השמחים, המתוקים והצבעוניים שהפך לחג אותו חוגגים גם המוני ישראלים. מקורותיו של החג לוטים בערפל ובעשרות השנים האחרונות נדרשו אליו פוסקי הלכה רבים שנתנו טעם מן המקורות לחג זה.

רבים פירשו את משמעות החג כחג האמונה בביאת המשיח או מלשון ממון - זכר לביזת הים. היו גם שייחסו את החג ליום הולדתו של הרמב"ם, "מימוניידס", ואפילו ליום הילולתו של רבי מיימון אבי הרמב"ם. הסברים אלו, על אף יופיים, הינם חדשים מאוד ואינם מתיישבים עם מנהגי החג ובוודאי לא עם משמעות המילה "מימונה".

בכדי להבין מה הוא חג המימונה ולמה הוא נחגג, אנו צריכים להכיר את מנהגי החג, השירים אותם נהגו לשורר בו ולהכיר מנהגים ומקורות בעמי איזור הים התיכון שנהגו לציינו, ועל כך בהמשך.

הכנת מופלטה (צילום: מיכל פתאל, פלאש 90)
הכנת מופלטה (צילום: מיכל פתאל, פלאש 90)

מנהגי החג

עריכת השולחן: בשונה מסעודותיהן המפורסמות והעשירות של יהודי מרוקו, בשולחן המימונה נהגו להניח "סימנים" ולטעום מהם מעט. סימנים אלו אינם אוכל, אלא סמלי התחדשות הטבע והיטהרות, ועל כן לא מגישים לשולחן זה בשר, אלא קמח לבן, דבש, פול, תמרים, עשבים ירוקים, דגים חיים בקערת מים ובצק שבתוכו חמישה תכשיטי זהב או מטבעות.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

המבקרים היו טועמים מעט ומברכים "תרבח ותסעד" - רווח ואושר לבני הבית. כאן המקום להדגיש את השתתפותם של מוסלמים רבים בטקס זה.

שירים: יהודי מרוקו נהגו לשיר סביב השולחן "אה לאלה מימונה / אה מבארכה ומסעודה" הו האדונית מימונה / הו מבורכת ובת מזל".

"בו הרס": עם שחר, היו היהודים יוצאים למקורות המים וטובלים בהם. לאחר מכן מתפללים בערבית. כך בקזבלנקה היו מתפללים: "סיר אבו הראס, סיר א דר, סיר א לעלאיל" (לך בן הרס, לך כאב, לכו מזיקים) וכך בתפיללאלת: "דפענה לבאס אולעכאס" (אנו דוחים את הרוע והכישלון) וכך בכל עיר ועיר סביב ים, נהר, מעיין או באר היו טובלים במים או שופכים על הרגליים ולאחר מכן משליכים אבן או חלוק נחל למים.

מנהג החג הקדום: שירה ותפילה נגד מזיקים ושדים בים (צילום: שאטרסטוק)
מנהג החג הקדום: שירה ותפילה נגד מזיקים ושדים בים (צילום: שאטרסטוק)
הגדלה

מנהג התפילה בים מזכיר את טקס התשליך שנעשה על ידי ניעור הבגדים למים ואמירת הפסוק "ותשליך במצולות ים כל חטאותם", סימן להטבעת הרע ולביטולו במים. בנוסף, הוא מזכיר את הזאת מים בחג השבועות - במרוקו פשט המנהג לשפוך מים איש על רעהו ביום חג השבועות, ­מנהג שחכמי ישראל לא הצליחו לבטל במשך דורות.

בעולם העתיק רווח מנהג של "עריכת שולחן למזיקים". הנביא ישעיהו, הוכיח את ישראל ואמר "ערכו לגד שולחן", גד הוא "אל המזל" שאותו היו מרצים בשולחן ערוך ושמו הפך לסמל לברכה, כפי שנכתב בספר בראשית על הולדת גד "כי בא גד" בא המזל.

במשנה מצאנו שהאומר "הוסיפו" על השולחן, הרי זה מדרכי האמורי (עד היום בעדות המזרח נוהגים לומר בברכת המזון "מה שהותרנו יהיה לברכה...") ובספר הזוהר (פרשת בלק) אנו מוצאים כי בלעם ערך שולחן וכן במקומות רבים. מנהג זה רווח עד היום בליל ראש השנה הפרסי, ה"נורוז", בו מניחים על השולחן עשבים, דגים חיים ומטבעות.

מימונה בבני ברק (צילום: ישראל כהן, כיכר השבת)

המקור הקדמוני של המימונה

מן השיר ומהמנהגים שהזכרנו אנו מבינים שישנה "אדונית" (מזיקה) בשם "מימונה" שהיו מרצים אותה בשולחן ערוך ונלחמים בה על ידי מים. ובכן, מי היא מימונה ואיך היא נקשרה ליהודי מרוקו? זאת יש לומר, מדובר ב"אדונית" שזה היה פולחנה.

גם מקובלים נודעים באשכנז הכירו בה, ואפילו ב"בעלה" השד מימון, ששורשי שניהם ידועים בצפון אפריקה. כיום, במרוקו מי שסוגדים למימונה הם אפריקאים מוסלמים המנגנים את מוזיקת הגנאוואה ושרים לה את אותם שירים כמו היהודים.

סביר להניח שאפריקאים אלו, המייחסים עצמם לתלמידו של מוחמד והמואזין הראשון בילאל אבן רבאח, הם שהביאו את צורת הפולחן הזו של עריכת השולחן מפרס בזמן הכיבוש הערבי, שם צורת פולחן זו הייתה מקובלת בחגיגות השנה החדשה.

מכיוון שיהודים רבים במרוקו הינם צאצאי הברברים שהתייהדו, פשט המנהג והפחד משדים ואלילים אלו גם בהם, יחד עם צורת גירוש השדים וריצויים.

כאמור, לא רק במרוקו הכירו את השדים מימון ומימונה, אלא גם באירופה, כפי שמביא רבי אליהו בעל שם ומקובלים רבים העוסקים בקבלה מעשית שהטעימו את מנהג התשליך בלחימה במזיק "מימון בן נח". כך בספר הקנה (הפליאה) מביא ש"איסרו חג של פסח הוא יום המסוגל לעין הרע".

במקור, קראו היהודים לחג זה "ליל אל מימון", כפי שמובא בכתבי בנימין השני ובכתביהם של נוסעים רבים. עם השנים, אימצו יהודי המאגרב את השם מימונה המקובל יותר אצל השבטים הברברים, מה שמסביר את השתתפותם של מוסלמים רבים בטקסי החג אצל היהודים.

הפולחן לשדים הפך ל''חג של כולם'', אפילו של אשכנזים מבטן ולידה (צילום: אלי קובין - עיריית אלעד)
הפולחן לשדים הפך ל"חג של כולם", אפילו של אשכנזים מבטן ולידה (צילום: אלי קובין - עיריית אלעד)
הגדלה

לסיכום, ניתן לומר כי חג זה השתרש אצל יהודי המאגרב מפני פחד המזיקים מימון ומימונה והנסיון הבלתי פוסק לרצותם. במקביל, יהודי אשכנז שבהשפעת המקובלים המרוקאים שנדדו לארץ ישראל ולאשכנז והביאו עימם את האמונה בז'נון (המזיקים) תיקנו את מנהג התשליך.

כך או כך הפכו מנהגים אלו אצל היהודים למנהגים מקובלים עליהם נהגו ישראל קדושים לשמור ולחגוג.