הוא היה מאלו שמיעטו לדבר, שתיקה בתרי, מאלו שלא רצו לספר... ממוקד בבניה, בשיקום.
הוא לא הסכים לחזור לשם, לא סלח לאדמה, העדיף לדשן את הפירות מאשר לחזור למקום השורשים.
היינו מגיעים לבקר בשבתות, או בסתם יום, והוא היה יושב בראש השולחן לבוש חולצה גדולה עם שרוולים קצרים, זכר לימים שהיה מרקד בראש הסולם, בונה את הארץ, מייפה את ישראל.
פעם אחת העזתי, "סבא" פניתי אליו, "הרי היית שם, כמה שנים...". "נכון", הוא עונה ומסתכל בי תמה. "נו", שאלתי, "אז אפוא המספר?", אני שואל בהיסוס תוך כדי שאני מצביע על זרועו החשופה.
הוא הסתכל עלי במבט ממושך, ואז כמו נדלק זיק בעיניו, "לא נתתי להם" הוא עונה לי.
ופתאום החל לספר.
"הייתי נער כבן חמש עשרה, כשהגעתי לשם, לאושוויץ, ופחדתי מהמחט... ובכל פעם שהעמידונו בסך, בתור להפוך למספר... התחמקתי... ברחתי...
"כל פעם שהיו קוראים לנו למסדר, הייתי מתחמק מחלון הצריף, בורח לצריף הסמוך. וכך במשך שלוש שנים! לא נתתי להם את היד שלי... לא הסכמתי להפוך למספר...".
המכונה הנאצית המשומנת, מכונת המוות המקופדת שתכננה הכל ופעלה בדייקנות נוראית, פיספסה את חיים. הנער היהודי בן ה-15, גמיש וצנום, עסוק בלהתחמק מהמחט, שלוש שנים באושוויץ, ופעם אחר פעם, חיימקה מנצח את הנאצים.
אז תדעו שמצאתי לפחות אחד שהם לא ספרו... נער יהודי אחד שהצליח להתחמק ולשרוד.
לשרוד ולנצח.
- לע"נ סב אשתי רבי חיים כתריאל זנדר ז"ל וכל משפחתו שנעקדו בשואה הי"ד