בשבוע הבא תציין מדינת ישראל כמידי שנה את יום הקמתה באירועי יום הזיכרון ובחגיגת יום העצמאות, ושוב יצופו השאלות בחברה הישראלית ובקהילה החרדית אודות היחס של העולם החרדי לציונות בכלל ולמדינת ישראל בפרט. רבות נכתב ונאמר בעניין זה מבית ומחוץ, ולמרות זאת אני מבקש לציין נקודה שלא זכור לי שנתקלתי בה עד כה.
בעולם החרדי מקובל לתאר את הציונות ואת מדינת ישראל כסכנה גדולה לאורח חיים של מחויבות מליאה לשמירת תורה ומצוות, ולשם כך מתארים את הציונות ומייסדיה ככאלו שביקשו לחלן את עם ישראל, ואת מדינת ישראל כמי שהובילה למימוש המטרה הזו. לשם כך מצטטים את מחשבותיו של הרצל אודות פתרונות חלופיים לבעיה היהודית כמו התנצרות המונית, ומזכירים את הממלכתיות של בן גוריון ואת "כור ההיתוך" של צה"ל שגרמו לרבים וטובים לעזוב את אורח החיים הדתי. בתיאור זה של הציונות ומדינת ישראל יש כמובן הרבה מן האמת, אבל חשוב לדעת שזו איננה תמונה מליאה.
בתנועה הציונית פעלו שני זרמים מרכזיים, הזרם האחד של הציונות המדינית בהנהגתו של הרצל, שחיפש מענה ומקלט מדיני לעם ישראל, במודל של מדינה לאומית מודרנית ומערבית, עם שלילה של התרבות היהודית של הגולה בכלל ושל מדינות מזרח אירופה בפרט. הזרם השני הוא של הציונות הרוחנית בהנהגתו של אחד העם, שביקש להקים מדינה יהודית בארץ ישראל של חברת מופת שתהווה אור לגויים עם אנשים בעלי חזון שאר רוח ושליחות, עם כבוד גדול לתרבות היהודית לדורותיה ולמקורותיה. בין התומכים בגישתו של אחד העם, ניתן למצוא את ח.נ. ביאליק, את מרטין בובר, את ברל כצנלסון, את ש"י עגנון ועוד רבים וטובים.
כמובן שגם הציונות הרוחנית לא הייתה מחויבת לשמירת תורה ומצוות, אבל נדמה שקשה יותר לטעון כנגדה שהיא ביקשה לחלן את עם ישראל. לכן ברור שהעמדה החרדית מתמודדת ביתר קלות עם התנגדותה לציונות מבית מדרשו של הרצל, תוך התעלמות מוחלטת מהציונות מבית מדרשו של אחד העם.
בעשרות השנים הראשונות של מדינת ישראל, נראה שאכן הדומיננטיות הייתה של הציונות המדינית ובוודאי שהממלכתיות של בן גוריון ו"כור ההיתוך" של צה"ל היוו סכנה גדולה על אורח החיים הדתי, שהצדיקו לחלוטין את ההסתגרות וההתבדלות של הקהילה החרדית מכלל החברה הישראלית.
בעשורים האחרונים נראה שהמגמה משתנה באופן עקבי, ואנו רואים התגברות של התעניינות בארון הספרים היהודי ובתרבות היהודית לדורותיה בקרב כלל החברה הישראלית, גם ללא חזרה לאורח חיים דתי ומחייב. אנו עדים להתפשטותה של גישה רב-תרבותית בחברה הישראלית, המכילה ומכבדת את הגיוון התרבותי בישראל. התפתחויות אלו, מחייבות את הקהילה החרדית לבחון מחדש את יחסה לציונות ולמדינת ישראל, לנסח ולהגדיר את הגבולות בינה לבין המדינה וכלל אזרחיה ואת ההנמקות לכך.
אינני סבור שעלינו לשנות באופן מהותי את ההתבדלות וההסתגרות התרבותית שלנו, בכדי לשמור על מחויבותנו המלאה לדרך התורה והמצוות, אבל ברור לי שעלינו להכיר במציאות מסביבנו ולא להמשיך עם טיעונים לא רלוונטיים.