מנגל של בחורי ישיבות. אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לתוכן המאמר - החרדים חשים עצמם כישראלים לכל דבר
מנגל של בחורי ישיבות. אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לתוכן המאמר (צילום: אהרן רבינוביץ, שלומי כהן)
אאא

יום הזיכרון ויום העצמאות נתפסים כאירועים של הציונות. ימים אלה לא שייכים לעולם החרדי ולהשקפותיו. אצל החרדים, אלו ימי חול רגילים - בפרט יום העצמאות, שהוא הביטוי המרבי להישגה של הציונות החילונית. לכל היותר, מנסים שלא לפגוע ברגשותיהם של אחרים.

אבל נדמה שמשהו ביחס של החרדיות למדינה השתנה. היחס כיום יותר מפויס. זה מזכיר קצת את המאבק בשפה העברית, בשנים הראשונות של קום המדינה, אז רבים עשו הכול כדי לא לדבר עברית. ראו במלחמה בשפה את השתקפות המלחמה בציונות. לימים, ה'חזון איש' קבע שהמאבק בעברית כבר אינו חלק משדה המערכה, וכך חל השינוי. בעולם הישיבות הליטאי, בקושי מבינים אידיש. רק עברית.

משהו קורה גם ביחס הכללי אל המדינה. זה לא רק בשותפות הפוליטית אלא גם בהלך הרוח בין בני הישיבות, בעיקר בקרב הצעירים שבהם.

השבעת ליצמן כשר הבריאות (צילום: ערוץ הכנסת)

מי היה מאמין, לפני שנים ספורות, שמינוי שר חרדי בממשלה יעבור בצורה כל כך חלקה. לא היה אפילו ויכוח קל על כך. וזה התרחש, כשבמשך שנים רבות, בפרט בתקופת הרב שך, ראו במינוי לשר נטילת אחריות על מעשיה של המדינה – גם לחילולי השבת, לחוקים אחרים הנוגדים את ההלכה וכן לסוגיות של צבא ובטחון - וכמובן כהכרה עקרונית במדינה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

לא רק שהמינוי לשר עבר חלק, אלא קיימת יותר מתחושה שהנציגים החרדים הפכו להיות ישראלים יותר, ונציגים של כלל הישראלים, ולא רק - ואפילו לא בעיקר - של המגזר החרדי. כך לדוגמה במשרד הבריאות, משרד הפנים ובראשות וועדת הכספים. זו לא ביקורת על הדרך, אלא רק תיאור של שינוי היחס והמציאות.

עושה רושם, שיום העצמאות כבר אינו יוצר את אותם ריגושים של אנטי, שהיו נחלתו של המגזר החרדי במשך שנים רבות. לא קשה להיזכר באותם ימים של וויכוחים לוהטים, של מעשים קיצונים, של אינספור מאמרים וטורי דעה באידיאולוגיה לוהטת נגד המדינה וערכיה. כל זה כבר כמעט לא קיים. מן סוג של התעלמות, שיותר משהיא מכוונת, היא משקפת יחס מפויס יותר.

המחנה החרדי בכללותו, בעיקר זה הפוליטי, הפך להיות שותף בכיר במדינה. גם העובדה שש"ס, שכל נציגיה וראשיה שירתו בצבא, נתפסת כחלק מהמחנה החרדי, מביאה להלך רוח שונה לגמרי ביחס אל המדינה. זה בכל זאת משפיע.

בשיחות עם בחורי ישיבה קשה למצוא את ההתנגדות הנחרצת וההתנכרות למדינה שהיו פעם. אדרבה, לעתים עושה רושם שהם התאהבו בה. הם כבר רואים את עצמם ישראלים יותר מאי פעם, ומזוהים מאוד עם התהליכים המתרחשים בה. וזה בהחלט לא עומד בניגוד לעמידה על הערכים החרדים, ובעיקר לימוד התורה.

לא אתפלא אם יבוא היום, ונמצא יותר ויותר חרדים משתתפים בציונם של ימי הזיכרון והעצמאות. לא כדי להפגין, אלא מתוך תחושה שאלו נוגעים גם אליהם.

עושה רושם, שעם חלוף הזמן, היחס של החרדים אל המדינה משתנה.