עו"ד דב הלברטל - בני הישיבות איבדו את הבושה והאצילות // טור דעה
עו"ד דב הלברטל (צילום: שלומי כהן, כיכר השבת)
אאא

לפני יום הזיכרון, עמדו באחת הצמתים המרומזרים שלשה נערים חסידים. הם פעלו כמו כוח מיומן. כשהמכוניות עצרו ברמזור, הם התחלקו, וניגשו כל אחד למכונית אחרת לבדוק את האפשרות לטרמפ. כשאחד מהם מצא, הוא הזעיק את חבריו שעלו למכונית. זה היה מחזה די מביש. בפרט בהתחשב בכך שבחלק הארי של המכוניות, הנהגים היו לא דתיים. וזה עוד היה ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל.

אבל זו כבר מזמן תופעה נפוצה ומתגברת. כי כבר אבדו את הבושה. נערים חרדים, מכל המגזרים, שעומדים בצמתים בחיפוש אחר הטרמפ. חלקם לא נרתע מלדפוק על חלונות הרכב. חלקם מציץ פנימה ומסמן בתנועה דחופה להיענות לו. כאילו חלילה מדובר במקרה חרום. פעם זה לא היה כך. ולא בגלל שהיו פחות כלי רכב. בגלל שהייתה אצילות.

אין ספק שהעזרה בטרמפ, חשובה. בעיקר בהתחשב בעליבותה של התחבורה הציבורית בארץ. אבל קשה להשלים עם הדרך הנלוזה, בה עומדים נערים צעירים, לעיתים ילדים, עוברים בין טורי המכוניות שעצרו ברמזור ודוחקים לטרמפ. זו לא דרך. לא אכפת להם איך הם נראים ומה חושבים עליהם. העיקר הטרמפ. כי אצל חלקם, או רובם, זה סוג של הרפתקנות. קשה להבין איך בישיבות מאפשרים להם לנהוג כך. ואולי נלמד זכות, שהאחראים לא מודעים לכך.

אם קיימת בעיה אמתית של הגעה לישיבות, או מהן, על הישיבות לדאוג להסעות מוסדרות. ואם לא קיימת אפשרות, אז שלא ייסעו. שיישארו בישיבה או בבית. מה שברור, שהדרך הזו, אינה אופציה לבן ישיבה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

מה שמדאיג לא פחות, הוא שחלק מהנערים או הבחורים הנוהגים כך, נראים רציניים. הם מדברים בעדינות ויודעים להודות, גם אם אתה לא נוסע לכיוון הרצוי להם. אבל כנראה בגלל הנורמה שהתפשטה, הם פשוט לא מבינים כמה שהם אבדו את אצילותם. כך לא יכול לנהוג בן ישיבה. ולא רק בן ישיבה.

חלק בכלל נותנים לך הרגשה, שהם עושים לך טובה שאתה מעלה אותם. הם לא מתחשבים בשום דבר. גם אם הם רואים שהנהג משוחח שיחה פרטית עם אשתו, או מנהל את עסקיו. מה אכפת לו. הבחור צריך להגיע. מצדו שגם תהיה נהגת חילונית, או מישהו שברכבו מסך טלוויזיה. או סתם בחור חילוני שיפתח אתו שיחה בדרך.

טרמפים עלולים להוות גם סכנה של ממש (ארכיון)

גם לא אכפת להם על צד חילול השם, שהנהגים החילונים, שיתכן שבניהם נוסעים עכשיו לשבת לשרת בבסיס, ואולי אחד מהם חלילה אב שכול, והם, בחורי הישיבה דופקים להם במן אדנות על החלונות. העיקר, הם צריכים להגיע.

שום דבר לא יכול להצדיק את איבוד האצילות הזה של בן הישיבה. לעמוד בצמתים ולנהוג כך, לא מתקבל על הדעת. פעם עוד הייתה הבושה. היום בשביל כל דבר קטן, כבר עומדים בצמתים. אם קשה לו להגיע בדרך אחרת, שיישאר בבית או בישיבה. לרוב, זה ממילא עדיף. צריך פשוט להחזיר את הבושה ואת העדינות.