הגיע כבר הזמן להודות: "אני מתמודד"!
(צילום: שאטרסטוק)
אאא

אנחנו עוסקים רבות בתיקון מידות.

הרצון האמיתי של כולנו זה להיות אנשים יראים ושלמים שעובדים את הבורא יתברך, ואנו מתאמצים לעשות טוב ונמנעים מדברים רעים וממעשים אסורים.

איך אנחנו עושים את זה, בדרך כלל?

בשלושה אמצעים: שכל, בושה ויראת העונש.

אני מבין בדעת שזו עבירה ולכן אני מתרחק ממנה/ אני מתבייש לעשות מעשה רע/ אני מפחד מהעונש שיהיה לי אם אחטא – בכל אחד מהמקרים האלה אני חש משיכה אל המעשה האסור אבל בוחר להתגבר ולהימנע מלעשותו.  

נו, יפה מאוד! בחרתי בטוב! מה הבעיה? האם לא הגעתי עדיין לתיקון השלם?

אין בעיה, אולם מדובר עדיין ברמה הפשוטה ביותר. כבשתי את יצרי. לא תיקנתי אותו.

מה ההבדל?

לכבוש את היצר, זה לקיים את כל "מעשה המצווה" לתפארת ממש וללא רבב, אבל מבפנים להרגיש השתוקקות אל הרע והאסור, ואילו לתקן את היצר, זה לצאת ממצב שה'רע' מושך אותי ולהגיע למשיכה אל הטוב.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ולמה לא מספיק שאני מתגבר בהתמדה על היצרים האפלים האלה וטומן אותם עמוק-עמוק במרתפי הלב?

משום שאי אפשר לכבוש כל החיים. עבודה רק בשיטה של כיבוש, מבלי "תיקון היצר", מועדת להתפרצות ולשבירה. ככה זה עובד. כך בנויה הנפש שלנו.

לקבל עלי עול מלכות שמים באופן מוחלט, לומר 'נעשה ונשמע' ולהתחייב לגבולות התורה באופן טוטאלי – זה נכון, מסביר רבי נתן, אבל זו רק ההתחלה! זה עדיין בחינה של 'עבד', ויהודי לא יכול להישאר במצב של עבדות.

"כי בחינת עבד ממש אין אחיזה בהם, בחינת 'לא ימכרו ממכרת עבד' (ויקרא כה, מב)... בתחִלה בהכרח שתהיה העבודה בבחינת עבדות וכנ"ל ואחר כך זוכין לבחינת בן" (ליקו"ה, ברכת השחר, ג, מד).

המטרה של כל יהודי היא להתקדם למצב של 'בן' – לרתום גם את כוחות הגוף לשמירת התורה והמצוות. לזוז מתפיסת הנפרדוּת הזאת של הנאות לחוד ומצוות לחוד. לזכות לחבר בין צדקות לבין תענוג.

"כי הנשמה היא חלק אלוה ממעל, בחינת בן המלך... והגוף הוא בחינת עבד, בחינת עשיה גשמית...

כל זמן... שמשבר תאוותו בשביל רצון הנשמה שהוא רצון השם יתברך ועובד אותו יתברך תמיד – אף על פי שזה טוב מאד, אשרי לו, אף על פי כן עדיין עבודתו בבחינת 'עבד'... כי רצון הגוף אינו נוטה לזה, רק שמשבר רצון הגוף בשביל רצון הבורא...

אבל מי שזוכה שהגוף נתהפך לנפש ממש, והוא מקיים 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך' וכו' 'בשני יצריך'... – אזי נקרא בחינת 'בן'... כי הוא עושה רצון השם יתברך באהבה שלימה ברצון הגוף והנפש... ועל כן בוודאי אין שייך לקרותו בשם 'עבד' כלל, כי עבדות אינו נקרא רק מה שהוא כנגד רצון האדם... אדרבא, זהו עיקר חיותו ותענוגיו ושעשועיו. ואין לו שם תענוג ושמחה אחרת בגוף ונפש כי אם כשזוכה לעשות רצון בוראו יתברך" (שם, יח).

וואוו. זה נשמע גבוה כל כך. בלתי מושג כל כך.

איך אני יכול להגיע למצב המתוקן הזה, שאפילו הגוף שלי רוצה אך ורק לעשות את רצון השם? איך אגיע למקום הגבוה הזה?

על ידי שאביא בחשבון גם את המקום הכי נמוך שלי.

אנשים מפחדים מאוד להודות במשיכה שיש להם לרע ולאסור, לאפל וללא-מדויק. מתוך החשש, שאם הם יכירו ברצונות האסורים האלו, הללו יתגברו ו'ישתלטו' עליהם – וההיפך הוא הנכון.

כל עוד אני לא מודה בכל החלקים שיש בי. גם הקטנוניים, גם הילדותיים, גם הלא-מבוררים, גם המביכים, גם המדומיינים. כל עוד לא אודה בכל מה שיש בי – אני במצב של הכחשה. חלק מסוים בתוכי נמצא בהסתרה דרך קבע, והאנרגיה התמידית שאני משקיע בהגנה עליו שלא ייחשף – משאירה אותי מחובר אליו כל הזמן.

לעומת זאת, אם אני מסכים, בענווה באומץ ובכנות, להודות: יש לי כל מיני פנטזיות והייתי כל כך רוצה לעשות כך וכך... אני מודע לכך, שזה מנוגד לאמת ולטוב ולכן לעולם לא אעשה את זה בפועל, אבל אינני מכחיש את קיומם או מתעלם מהם.

ונניח שהודיתי, מה אני בכל זאת עושה איתם?

לראות אותם. לרחם עליהם. להבין יחד איתם – איך הם נולדו ומאיפה הם הגיעו. 

איך אני עושה את זה?

נניח שהצבתי לעצמי גבולות באכילה. גבולות נוקשים, בלי שום פשרות. מה יתן לי את הכח להחזיק בהם לאורך זמן?

בדרך של כיבוש, אני אומר לעצמי: 'בשביל מה לאכול?! הרי אינני רעב, ולפי ההלכה אסור לאכול כשלא רעבים! ובכלל אני לא רוצה להשמין... וזה מזיק לבריאות שלי... וזו רק תאווה מאוסה... ואחרי שבריר שניה האוכל נעלם... ואדם צריך להתפלל שלא ייכנסו מעדנים למעיו'...

מסכת ההפחדות הזו, על שלל טיעוניה ההגיוניים-להפליא, פועלת, ללא ספק, אולם לפי שעה בלבד.

כעבור זמן קצר נכנס לפעולה 'מנגנון מתיחת הקפיץ' האחראי לעורר מרד במקרים כאלו, והנפילה המכאיבה ממהרת להופיע...

לעומת זאת, בדרך של תיקון, אני מזהה את הבולמוס, ובמקום להתעסק בכן/לא לאכול אני מתבונן פנימה לתוכי ומנסה להבין, בעינים של ילד, מה הכניס אותי לאכילה אובססיבית? מה כואב שם בפנים? מה אני מחפש בעצם? את מה זה ממלא לי בנפש?  מה הייתי רוצה, אם הכל היה אפשרי? ממה נפגעתי/ התאכזבתי/ פחדתי/ התסכלתי?

זה לא אומר שאספק לקטנצ'יק הזה את כל הרצון שלו.  

זה אומר – שאתן לו הכלה והזדהות והבנה לכאב, שאקשיב למה שיש לו לאומר בלי לפחד, בלי לשקר, בלי לעמיד פנים, רק אקשיב בדממה ובהזדהות,  וזה מספיק בשביל שהוא ישתף איתי פעולה בלי להתמרד כמו תמיד  ולהחריב את הגבולות הטובים.

זה נקרא "עושה רצון השם יתברך באהבה שלימה ברצון הגוף והנפש", והדרך הזאת מאפשרת לי תיקון.

בלי היכולת הבוגרת הזאת להביא בחשבון גם את החלק הזה בתוכי, לזהות את הילד הפנימי שלי – עם חלומות של ילד וטבעים של ילד – אני חי בניתוק. ניתוק בין הנשמה, שיודעת את כל הדברים הטובים, מלאת ציטוטים כשדה רימונים, ואפילו – עושה בדיוק את המעשים הנכונים, אבל הגוף הוא לא טוב, הוא רע, הוא בית כלא לתאוות הכי איומות, וצריך לאזוק אותו בשלשלאות של ברזל שלא יעשה שטויות.

הניתוק הזה נכון, אבל רק בתחילת הדרך, רק בשביל לקנות הרגלים טובים – אבל זה עדיין לא תיקון אמיתי.

תיקון יתרחש, כאשר אעבוד יחד עם הגוף, יחד עם כל הרצונות הפנימיים שלי, גם האסורים, גם הרעים, גם המביישים ביותר – אראה אותם, אודה בהם, אפסיק להכחיש אותם, אבין אותם, אחמול עליהם כמו שחומלים על ילד, ומשם בעזרת השם, גוף ונשמה ביחד – אבחר בטוב.

כי אנחנו גם ילדים. בנים להשם אלוקינו.