למה, טאטע, למה?! // אריה ארליך
(צילום: שאטרסטוק)
אאא

זעקה מלב שותת על הילקחה של מרת חנה הורוביץ ע"ה

בחיים ישנם רגעים שבהם כל מה שאתה רוצה ומסוגל ומצליח לעשות הוא לעצום עיניים בחוזקה, לפשוט שתי ידיים לשמים ולזעוק עד כלות הכוחות - במר נשמתך, מתוך תהומות עיצבונך וממעמקי תימהון לבבך: "טאטע, למה?!" - - -

בחיים ישנם רגעים שבהם כָלות לך המילים, נאלמים ממך הדיבורים, דוממות בך המחשבות ומתערפלים בתוכך החושים. ומתוך כיליון המילים ואילמוּת הדיבורים ודממת המחשבות וערפל החושים מתמלטת ממעמקי לבך זעקה של תהייה שאין לה גבול ושל תימהון שאין בו סוף ושל כאב ללא תִכלהָ: למה, טאטע, למה?! - - -

הרגע הזה פקד אותנו, אנשי מערכת 'משפחה', ביום שני השבוע כאשר השיגה אותנו הבשורה המצמיתה עד קיפאון דם - פטירתה בטרם עת של הגברת חנה הורוביץ ע"ה. ברגע הזה צעקו נשמות רבות: ק-ל אלוקי הרוחות, רופא לשבורי לב, מחבש לעצבוֹת אדם, ממציא למזור תֶרֶף - איך יכול להימצא תרף ל'משפחה' שהיקר בחייהן הלך פתע לבלי שוב?! עד מתי, אבא שבשמים, קץ התלאות?! כלום לא נגדשה סאת הייסורים מעל ומעבר לגדותיה?!

אילו היו הלבבות נשמעים, אילו היו למחשבות קול - כי אז הייתה הצווחה נשמעת עד קצה העולם, סוחפת בדרכה תבל ויושביה, חובקת יבשות וחותכת אוקיינוסים. אבל אולי, מתגנבת המחשבה, לכן ברא האלוקים את משתיק הקול שמאַלים את המילים ומעלים את הצעקה ומדומם את הדיבורים ומערפל את המחשבה. רק בלבב פנימה, היכן שנגמרות המילים, צועקות המחשבות בשקט משל עצמן, משתוללות בריסוק לב, אינן יודעות מה לעשות עם עוצם הכאב ועומק הקדרות ורוּם התהייה שאין להם קץ.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ורוח הקודש עונה לעומתך, האיש הצועק באלם קול נוכח צרה שנתגלתה לעיניך: שתוק, כך עלה במחשבה. אל תשאל שאלות - תן אל לבך. אל תערים תהיות - התבונן סביבך. אל תעסוק בכבשונו של עולם - חשוב חשבונו של עולם.

קשה הדבר. כמעט בלתי אפשרי. אך מחויב המציאות. הקדוש ברוך הוא אינו עובד אצלנו.

היינו רוצים לספר לכם שהגברת חנה הורוביץ ע"ה, שממנה נפרדנו השבוע, לא הייתה עמיתה לעבודה גרידא, לא אשת צוות סתם כך, אלא מופת לצניעות הליכות, מודל לאצילות דעת, דוגמה לאנינות טעם. מישהי שכל הליכותיה שזורות מידות תרומיות ויראת שמים מופלגת, אחת שגם שגרת העבודה שלה היא ספר מוסר שאפשר לדפדף בו דף אחר דף ואין בו דף ללא מוסר השכל שצריך לימוד, ללא הקפדה שראויה לאימוץ.

את ספר המוסר הזה כתבה ביפעת הליכותיה מי שעדינות נפשה ואצילות אישיותה בלטו בכל הודעת דואר שיצאה ממחשבה, בכל דיבור שנשמע מפיה. וחרישיים היו דיבוריה, כיאה למי שהשקט הפנימי הוא סימן ההיכר העיקרי בחייה. "אתם", נהגה לפנות לעמיתיה בלשון רבים, בדרך של כבוד, בשקט פנימי שכל כך הרבה רבדים קסומים היו שזורים בו. כה יוצאת דופן הייתה בנופים שונים, וכה השפיעה לטובה על העובדים לצידה, ביודעין ובלא יודעין.

והיינו רוצים לספר לכם שהגברת הורוביץ לא הייתה עורכת מוספים מהוללת בלבד, שעריכותיה מהוקצעות ומילותיה נבחרות בקפידה אנינת טעם וכותרותיה מלמדות מאלו מקורות קודש היא שואבת את השראתה. לא אלו בלבד הייתה, אלא אף ובעיקר זו: אֵם למופת בישראל שדורותיה ברוכים וילדיה זרע ברך השם. עורכת וכותבת שמלאכתה עראי וגידול ילדיה בקדושה עיקר. חסידה עם קונהּ ועם הבריות שהעמידה את כישרונותיה לטובת קוראי 'משפחה', אך בעיקר השקיעה את מאמציה למען תאפשר לאישהּ להגות בתורתו ולחבר את חיבוריו, ולמען יגדלו ילדיה לתורה בכבוד, ולמען תוכל להעמיד דורות בדרך משפחת אביה - משפחת דווידוביץ', חסידים שבכהונה שדעתם יפה.

והיינו מספרים לכם כמה טהור היה הקן המשפחתי שהעמידה. קן שכולו חמימות חסידית שמחה ומאושרת, ששני יסודות מחזיקים אותו:הגאון בעל 'דעה ברורה' על השולחן ערוך, ורעייתו שדעתהּ ברורה ובהירה והליכות ביתה מיוסדות על אותו שולחן ערוך. בשנים האחרונות הורגלנו, אנשי המערכת, להתעורר בבוקר לא אחת כשבתיבת ההודעות מצפות לנו, זו לצד זו, ה'דעה ברורה' של רבי אשר הורוביץ, וכתבה בהירה פרי עטה או עריכתה של רעייתו.

רק לאחרונה רָבתה השמחה במשפחת הורוביץ: לאחר עמל של שנים, הוציא הגאון רבי אשר הורוביץ לאור את ספרו 'דעה ברורה' על השולחן ערוך. אין לתאר את השמחה שהביעה רעייתו על הופעת הספר. היא פשוט קרנה מאושר, ואת אושרה חלקה עם כל מי שנקלע לסביבתה. שמחתה הייתה מובנת: לאורך תקופת הכתיבה וההכנה לדפוס עמדה לימין בעלה הגאון - בעצה, בתבונה, במעש. טביעות האצבע שלה ניכרות בדברי ההקדמה לספר הנפלא. היא זו שכתבה את התודות והברכות לכל מי שסייע בשלבי ההוצאה, מגדול ועד קטן. רק שם אחד ביקשה להשמיט: את שמה שלה, אשת המחבר שכה סייעה בהוצאת הספר לאור. היה זה ביטוי נוסף לדרך חייה: דרך חיים של צניעות מופלגת, של בריחה מאור הזרקורים בכל מחיר.

והיינו רוצים לספר לכם שהגברת הורוביץ הייתה אשת משפחה, כפשוטו וכמשמעו, שממקלדתה נבעו מילים של אהבת תורה, שמילותיה שיקפו עוצמות של יראה טהורה. שבַּשורות וביניהן ביטאה את אמונתה וחסידותה ויפעת נשמתה ועדינות הליכותיה, ואת היותה בת למשפחה מפוארת שהעמידה בעצמה משפחה לתפארת, מהיושבות ראשונה בחסידות בעלזא המעטירה.

סופרת בחסד שכל דבר-עורכת שכתבה, כל מוסף שערכה, כל כותרת שהוציאה מתחת ידיה - עשויים היו בצלמה ובדמותה של אשת חיל שלעולם אינה שוכחת מאין באה ולאן היא הולכת. לא גבה לבה, לא רמו עיניה, לא ידעה אינטריגות מהן ולא תחרותיות מה טיבה. באמונה נשאה ונתנה עם קוראיה וקוראותיה, באמונה התנהלה עם עמיתיה, באמונה העבירה את חייה.

את כל זאת היינו רוצים לספר לכם, אלא שאז אנו נזכרים כיצד הייתה העורכת חנה הורוביץ מגיבה כאשר אשד משתפך של תשבחות היה מגיע אל שולחן עריכתה - אז מחליטים לוותר. אנינת דעת הייתה, אינה דוגלת בתיאורים יתרים ובהפלגות משבחות, על אחת כמה וכמה כשמדובר בה עצמה. "הייתי מורידה כמה סופרלטיבים ובעצם כותבת הכל מחדש", הייתה בטח מגיבה לו הייתה כתבה כזו מגיעה לשולחנה.

אז תחת זאת, נעסוק בלימוד לקח, במוסר השכל, בבחינת: החי ייתן אל לבו.

דרכו של עולם, שכאשר מקומו של אדם נפקד מארץ החיים - הכול פונים להעלות זיכרונות, לעלעל באלבומי תודעה, לנבור בארכיוני חיים. כך עשיתי כאשר השיגה אותי ההודעה מעבר לים. ומשנברתי מתוך הזלעפה שאחזתני - לא הייתה הודעה אחת שממנה לא יכולתי להפיק לקח לחיים. ההודעה האחרונה, שבה פרסה בתכתובת פנימית את תוכניותיה למוסף עתידי - מוסף שכבר לא תזכה לערוך - כללה את השורה המופלאה שהגברת הורוביץ ע"ה הלחינה מתוך טהרת נפשה: "רגעים של קרבת אלוקים. רגעים של ישועת הנפש. רגעים של שער שנפתח לנשמה".

אמרה ולא יספה.

אין בפינו מילה לומר לכם - הבעל הגדול, הגאון רבי אשר הורוביץ שליט"א, והצאצאים הברוכים, זרע ברך השם, מופת לעמל תורה וחסידות צרופה, בעומק יגונכם. לא לנו המזור לכאבכם. לשאלה המתנוססת בכותרת הטור לא נקבל תשובה, משום שזעירים אנו מלקבל תשובה. אבל אם ננסה להתמקד במסר שהשתקף מהליכות חייה של מי שאיחדה באישיותה כל כך הרבה מידות תרומיות ואצילות דעת - יהיה בכך מענה הולם לעוצם היגון שאינו מרפה, לשטף המחשבות שאינן פוסקות.

לעילוי נשמתה; לטובת נשמתנו.

יהי זכרה ברוך.