אחרי ארבעים שנות מסע על-טבעי במדבר, משהו משתנה. מרים הנביאה מסתלקת לעולמה, ואִתה נעלמת הבאר שהשקתה את העם בזכותה.
ואין לעם מים לשתות.
משה ואהרן נעמדים לפני השם ומתפללים על העדה הצמאה, והשם מצווה את משה להקהיל את העם מול איזה סלע ולדבר אליו כדי שיצאו ממנו מים. ואז אירעה הטעות – משה רבנו הכה את הסלע בִמקום לדבר אליו. אמנם בעקבות ההכאה יצאו מים מן הסלע, אבל בגללה נענשו משה ואהרן בעונש חמור ביותר – שלא יזכו להיכנס לארץ ישראל.
מה הייתה הטעות הקריטית של משה ואהרן, שגררה עונש חמור כל כך? מה ההבדל הגדול בין הכאת הסלע ובין דיבור אליו? הרי בכל מקרה מדובר בנס עצום וגלוי. כאשר סלע יבש מתחיל לנבוע מים באמצע המדבר – זהו נס, ולמה משנה אם הנס אירע בעקבות מילים או מכות?!
מסביר רבי נחמן:
וְזֶהוּ טָעוּת שֶׁטָּעָה משֶׁה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְמשֶׁה: "קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה וְדִבַּרְתָּ אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם"... שֶׁיִּשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ וּתְפִלָּתוֹ בְּתַחֲנוּנִים כְּדַל וּכְרָשׁ, אֶל הַסֶּלַע... וְהוּא לֹא כֵן עָשָׂה... "וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם"... – כְּמוֹ שֶׁלּוֹקְחִין אֵיזֶה דָבָר בְּכֹחַ וּבְאֹנֶס... כִּי מִי שֶׁדּוֹחֵק אֶת הַשָּׁעָה, שָׁעָה דּוֹחַקְתּוֹ וְנִסְתַּלֵּק קֹדֶם זְמַנּוֹ... (ליקוטי מוהר"ן, תורה כ).
חשבו על הסיטואציה: מִדבר מיובש וצחיח, עם שלם, היסטרי מרוב צמא, וסלע אחד גדול וקשה ויבש. כל מה שכולם רוצים עכשיו הוא רק מים. מים בשפע, לכולם.
כדי להוציא את המים מהסלע מצֻוֶּה משה להתפלל, אבל להתפלל באופן של 'דיבור' ולא באופן של 'מַטה'.
תפילת מַטה, סמל החוזק והממשלה, היא תפילה כוחנית, תפילה שבה האדם מאלץ כביכול את הקדוש ברוך הוא להיענות לו. בתפילה כזו האדם כמו לוקח את מבוקשו בכוח ובאונס, ו'דוחק את השעה'. והכוח הזה, שהאדם מפעיל ב'תפילת המטה', חוזר אליו ומכה אותו:
וּבִשְׁבִיל זֶה אֵין לָאָדָם לִדְחֹק אֶת עַצְמוֹ עַל שׁוּם דָּבָר, אֶלָּא יְבַקֵּשׁ בְּתַחֲנוּנִים; אִם יִתֵּן לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ – יִתֵּן, וְאִם לָאו – לָאו... (שם)
תפילה של 'דיבור' היא משהו רך, פייסני, מבקש, מתחנן, בלי להפעיל כוח.
למקרא הדיבורים האלה של רבי נחמן, מיד עולים בתודעתנו כל המדבריות הצחיחים שבחיינו וכל הסלעים הסגורים והמיובשים והמשוננים, שמסתירים את כל הנוף ותקועים לנו כמו עצם בגרון. כל מה שאנחנו רוצים הוא מים. שהסלע ייבקע, בבקשה, וכמה שיותר מהר, ושהשפע כבר יזרום ויעלה ויבוא וישטוף ויושיע!
ואז באים ואומרים לנו – רגע, אל תדחק את השעה! אל תפעיל כוח! חכה בסבלנות, בקש בעדינות, אל תתעקש!
דבר; אל תכה!
וזה קשה! איך אפשר שלא לדחוק את השעה? אני כל כך רוצה משהו. אני לא רק רוצה. אני צריך. אני זקוק לזה נואשות! אני חייב דחוף כסף או ילדים או זיווג או עבודה... דחוף! מהר! הישועה מתעכבת, והמצוקה עומדת לי בגרון כמו סלע! כמה אפשר לסבול אותה? שתזוז כבר! איך אפשר להגיד לי שלא להפעיל כוח? ואיך אני יכול להתפלל באופן שלא יחבוט בי בחזרה אלא יקרב אותי אל האור ואל הישועה?
זהו, שיש תפילה ויש תפילה.
יש תפילה שבה אתה מתעקש על דבר מסוים, שיקרה ככה וכאן ועכשיו. ובינתיים אתה דופק את הראש בסלעים, עד שהראש, או הסלע, או שניהם, נבקעים.
ויש תפילה שנקראת 'התבודדות'. שם באים אל השם ומדברים בפשטות כמו אל חבר טוב ואמתי. בהתבודדות אתה לא בא ותובע את מה שסימנת לך כמטרה. אתה לא בא כמו אל מישהו שחייב לתת לך משהו שנמצא אצלו ביד וכמה שאתה מתחנן לפניו הוא אומר לך 'דווקא לך ואין על מה לדבר'... אל ההתבודדות אתה בא כמו שבאים אל חבר טוב אמתי.
אם אתה עכשיו במצוקה כלכלית ואתה פוגש חבר טוב אמתי, האם אתה מתחיל להטיח בו: "תן לי כסף! נו. כסף! דחוף! אני צריך כסף! הָרֶגע!" ככה?! או שאתה שמח לקראתו: "הו, כמה טוב לפגוש אותך! כמה חיכיתי לשתף אותך במה שעובר עלי... כבר זמן רב אני מתבשל עם זה לבד. אתה מבין? חסר לי כסף. ואני לא יודע מה לעשות. וזה קשה. אני נחנק. כל כך הרבה צרכים יש בעולם, וכל דבר עולה כסף. הלוואי שהיה אפשר לחיות בעולם הזה בלי להצטרך כסף... כל כך קשה המרוץ ההיסטרי הזה אחרי הכסף! הוא עוד לא בידיים שלך, וכבר נוזל לך מבין האצבעות!"...
איזה הבדל זה! ואיזו הקלה!
כשאתה זוכה לבוא אל השם ככה, אתה פתאום רואה איך, לאט לאט, הכול קורה.
אתה מגלה שזה עצמתי הרבה יותר מלהכות את הסלע בכעס או בהתנגדות או בייאוש; זה כמו לדבר, לשתות לרוויה ולטפס על הסלע למקום גבוה יותר, ומדהים.
ומשם לגעת בשמים חדשים.