"זאת התורה אדם כי ימות באהל..." (במדבר יט יד)
הגמרא במסכת שבת (פג ע"ב) מביאה את דרשת ריש לקיש הלומד מהפסוק "אדם כי ימות באהל" שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית את עצמו באוהלה של תורה. ביאר הבן יהוידע (ד"ה אין) כי הלשון "ממית עצמו" פירושה החלשת העצמי הגופני והחומרי, וכפי שאמרו זקני הנגב לאלכסנדר מוקדון (תמיד לב ע"ב) שהרוצה לחיות ימית את עצמו על ידי מיעוט תענוגי הגוף ומותרות שאינם נצרכים.
עניין זה מבואר במשנה במסכת אבות (פ"ו מ"ד) "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה.." שדרך קניית התורה היא באמצעות מיעוט בתענוגים שאינם נדרשים והתמקדות בעסק התורה.
הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פ"ג הלכ' יב) פסק כי "אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא ייתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה. אמרו חכמים דרך רמז זאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים" דברי הרמב"ם נפסקו להלכה בשו"ע הלכות תלמוד תורה (יו"ד סי' רמו סעי' כא).
כחלק ממצוות תלמוד תורה יש מצווה לדעת את דברי התורה באופן שדברי התורה יהיו שגורים ומחודדים בפי האדם. הגמרא במסכת קידושין (ל ע"א) דורשת את הפסוק "ושננתם לבניך" (דברים ו ז) "שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד" ומבאר רש"י כי כדי שהאדם ידע את דברי התורה על בורים ויוכל להשיב ללא כל היסוס, עליו ללמוד את הדברים לעומקם, וכן לחזור על לימודו שוב ושוב. על הצורך בלימוד מעמיק ובהבנת הסברא, כתב הרמב"ם בסוף הלכות מעילה (פ"ח ה"ח) "ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף עניינם כפי כוחו" בדומה לכך כתב היראים (מ"ע רנד) כי אל לו לאדם ללמוד את דברי התורה ללא הבנת הסברא, אלא על האדם ללמוד אצל תלמידי חכמים היודעים לבאר את סברות הדין ואת עומקם של הדברים.
הגמרא במסכת סוכה (מו ע"ב) דורשת את הפסוק "והיה אם שמוע תשמע..." (דברים כח ) "אם שמוע בישן תשמע בחדש" ומבאר רש"י כי כוונת הגמרא לומר שהשונה את פרקו וחוזר על תלמודו ימצא בכל חזרה הבנה נוספת וחידוד חדש שלא נתן את ליבו אליהם קודם לכן, ובספר משנת ר' אהרון (ח"א עמ' סח) כתב שהשינון והחזרה מקנים חידוד והבנה עמוקה יותר וממילא על ידי השינון והחזרה יכול האדם לקיים את המצווה של ידיעת דברי התורה באופן חד ועמוק, וכפי שנלמד מהפסוק "ושננתם" שיהיו דברי התורה מחודדים בפיך, לכן מותר לאדם לחזור שוב ושוב על פרקו ולא ללמוד דברים חדשים וזאת למרות שקיימת גם מצווה של ידיעת התורה.
במכתב מאליהו (ח"ג עמ' 10) מבאר כי התורה שהאדם השיג בחייו נמדדת על פי העמל והיגיעה שהוא השקיע בלימודה. הגמרא במסכת פסחים (נ ע"א) אומרת "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו" ומדייק המכתב מאליהו, שלא נאמר ותלמודו בראשו, אלא ותלמודו בידו, משום שהראש מסמל את הזיכרון או הכישרון שיש לאדם, אך היד מסמלת את היגיעה והעמל שנעשים בעבודת כפיים. לאור הדברים מבאר המכתב מאליהו כי אשרי מי שבא עם תלמוד שנקנה בידו, על ידי העמל והיגיעה.
מלבד מצוות היגיעה העיונית, קיימת גם חובת יגיעה מעשית, כגון אדם ששעתו דחוקה והוא מתקשה למצוא זמן פנוי מטרדות היום ללמוד תורה, למרות זאת על האדם להתייגע וללמוד כפי שפסק השו"ע בהלכות תלמוד תורה (יו"ד סי' רמו סעי' א) כי כל אדם חייב בתלמוד תורה בין עני ובין עשיר בין בעל ייסורים ואפילו עני המחזר על הפתחים או בעל אישה ובנים.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה
לתגובות stern1416@gmail.com