אחד המאפיינים המוכרים של הקהילה החרדית בכלל ושל הנציגות החרדית בפרט, הוא ההסתמכות על "דעת תורה" בכל דבר ועניין. בתוך הקהילה החרדית עצמה ניתן להבנתי לאפיין שתי גישות שונות בנוגע לעיקרון שעליו מבוסס עניין זה.
על פי גישה אחת, "דעת תורה" היא מעין נבואה או רוח הקודש שזוכים לה גדולי התורה, ועל כן יש לציית להוראותיהם שניתנות בסיעתא דשמיא מיוחדת ואין להרהר ולערער אחר דבריהם. על פי גישה זו, לא ניתן לפקפק במידע שהיה לפני אותו גדול בתורה בנושא הנידון בשעת קביעת עמדתו, אין להטיל ספק בכושרו הפיזי והקוגניטיבי של הגדול בתורה, ואין לערער על אמינותם והתמצאותם של הסובבים אותו, שהרי הוראותיו אינן מבוססות ידע, הבנה ושיקול דעת, אלא על כוח רוחני השורה על גדולי התורה.
על פי הגישה השנייה, "דעת תורה" היא עמדה שניתנת על ידי גדול בתורה באמצעות בירור העובדות לאשורן ושיקול דעת מעמיק של הסוגיה על צדדיה השונים. כמובן שעל פי גישה זו, יש לדון תמיד האם הובאו לפני אותו גדול בתורה כל הפרטים הרלוונטיים, האם הוא נמצא במצב פיזי וקוגניטיבי שמאפשר לו להבין את הסוגיה כראוי ולקבל את ההכרעה הנדרשת, האם אלו שמציגים לפניו את העובדות מבינים היטב את המציאות והאם הם אמינים בכך שהם מציגים את העובדות לאשורן.
כמובן שעבור המנהיגות הרבנית והפוליטית מועדפת הגישה הראשונה, המונעת טענות ומענות בכל פעם שנטען דבר בשם "דעת תורה" - אם כי גם בגישה השנייה מקובל לטעון שיש לסמוך על הגדול בתורה עצמו שהוא בירר את הדברים לאשורם, שהוא מכיר בעצמו שיש לו את היכולת ללמוד את הנושא ולהכריע בו ושהוא סומך על האנשים שהביאו לפניו את המידע.
בפרשת "מתווה הכותל" ניתנה לפני שנה וחצי הוראת גדולי התורה לנציגות החרדית שלא לאיים במשבר קואליציוני בשל המתווה, אולם מאוחר יותר השתנתה ההוראה והוחלט למנוע את המתווה בכל מחיר, מה שהוביל בשבוע שעבר להחלטת ממשלה על הקפאת המתווה.
התפתחות זו שומטת את הקרקע מתחת הגישה הראשונה, שכן היא מלמדת ש"דעת תורה" עשויה להשתנות בעקבות מידע חדש או התפתחויות שונות. ואכן אחד מאנשי הפרסום ויחסי הציבור החרדים המעורים בפרשה כתב כך: "מי שסבור שרבנים מחליטים על סמך רוח הקודש או משהו כזה, יכול לתהות למה רבנים משנים את דעתם, אבל זה לא עובד כך, אלא 'אין לדיין אלא מה שעיניו רואות', מציבים בפניהם את השיקולים השונים והם מכריעים לכאן או לשם".
זוהי בעיני אמירה חשוב מאוד, שכן היא מבהירה וממחישה לנו את החשיבות הרבה לדאוג שהאנשים המביאים את המידע לגדולי התורה לצורך הכרעה יהיו בעלי הבנה רחבה ואמינות גבוהה, ושגדולי התורה יהיו במצב המאפשר להם להפעיל את שיקול הדעת המיטבי בסוגיה.