צבי יחזקאלי - לכל מילה יש כתובת // צבי יחזקאלי
צבי יחזקאלי (צילום: באדיבות המצלם)
אאא

בלק שוכר את שירותו של בלעם בעיקר בגלל אותו הרגש שקיים בנו כבר מתחילת העולם, קנאה. גם הרצח הראשון היה בגלל קנאה, וגם שנאת העמים אותנו היא בעיקר בגלל קנאה. קנאה שורפת היא הדרגה הקשה בסולם הקנאה. בתחתית הסולם יש את הקנאה של הילדים, "למה לי לא נתנו? למה הארטיק של אחי גדול יותר?".

הקנאה ממשיכה לדשא של השכן שתמיד ירוק וגוברת כאשר האדם לא יכול לסבול את הצלחתו של האחר ומגדיר אותה ככישלון שלו. אז מתחילה השריפה ואיתה באים המעשים הלא מובנים כמו רצח, מלחמות ותיאוריות רציונליות על בסיס שנאה. זה מה שקורה היום עם היהודים והעולם וזה מה שקורה במריבות בין בני אדם.

הקנאה היא הרגש שמביא אותי מיד לצומת T. או שאני מקבל את זה, מודה להשם על זה ושואל את עצמי למה אני מרגיש כך. או שאני בוחר בפתרון של בלק ובלעם. אני לא מקבל את זה. אני מתלונן ומתחיל לבסס את הקנאה כדפוס קבוע. מרגיש מסכן ודחוי, ובטוח שכל העולם נברא כדי שלכולם יהיה סבבה ורק לי לא.

על פי ההיסטוריה, העם שאנחנו משתייכים אליו בחר בצומת להגיד תודה ולהמשיך. אף פעם לא רצינו להיות כמו האחרים וקנאתנו לא הוציאה אותנו מדעתנו. לא פלשנו ליבשות לא לנו ולא הכרחנו אחרים לחיות כמונו. העניין הוא שהאחרים בחרו בצומת לקחת כיוון הפוך. בלק מודאג מהצלחתנו, הפתרון שלו הוא להקדים תרופה למכה. אבל הדרך שלו מעט לא ברורה. קללה? מה זה יעזור? מילים יעשו את העבודה?

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

מילה לא נעלמת

אולי בדורנו, כשהמילים הפכו למוצר כל כך מצוי במיליוני דפי אינטרנט ובמליארדים של שעות שיחה בתוך שעה על פני העולם, הגיע הזמן להיזכר מה כוחה של מילה. בלק ניסה להבין מה כוחו של עם ישראל, ולהתקיף אותנו בשטח שלנו. כוחנו בפינו ולכן בלעם נכנס לתמונה, להחזיר לנו במילים. אז זה רק מילים?

יהודי עובד השם רץ מבית הכנסת ללימוד תורה, למצוות וחסדים, לפרנסה, לחינוך הילדים ולהתבודד עם בוראו. הוא מברך על כל מאכל שנכנס לפיו ומעיד על בריאת העולם בקידוש בשבת לפני כל סעודה. יהודי משתמש ברוב הזמן במילים. רוב המצוות הן בפה, זה מה שהשם רצה מאיתנו. ולמילים שלנו יש חשיבות בעיניו. לדיבור יש חשיבות.

"לא מצאתי לגוף טוב משתיקה" אומרים חז"ל בפרקי אבות. שתיקה טובה לגוף לדברים הארציים. לנפש דווקא הדיבור עושה טוב. הנפש והנשמה שלנו מקבלות ביטוי דרך הדיבור. זו התפילה, זו ההתבודדות. זה העידוד שאנחנו נותנים לקרובים סביבנו, הברכות האיחולים, זה כלי הביטוי של עולמנו הפנימי.

כל מילה היא יקרה ועמוקה. לכל מילה שבאה ממקום פנימי עם רצון לטוב, יש כוח כי היא נשמעת בחלל, עולה לשמיים והולכת בין העולמות ואינה נעלמת. תכל'ס, זה אחד מכלי המלחמה האמיתיים של האדם בעולמו ושל עם מול כולם. בלק היה הראשון להבין את כלי המלחמה שלנו. את מקור הכח שלנו. את הייחוד שלנו. המילים שלנו אינן סתם, הן חלק מהברית שיש לנו עם השמיים.

הבומרנג מבהיר

בלק מנסה להפעיל את אותו נשק והופ. זה הופך לברכה. לא עובד לו. למה? כי לכל מילה יש כתובת. לכל מילה יש DNA. מה היה הרצון הגלום בה, מה היתה הכוונה, טובה או רעה? קנאה או נתינה? זה המדד של המילים הנאמרות בעולם.

מלחמת המילים והכוונות היא זו שלא פסקה מעולם. בלק ובלעם חשבו שהם מצאו את תרופת הנגד. הבומרנג הבהיר להם שיש מי ששומע כל מילה שנאמרת. "אין הקדוש ברוך הוא מקפח אפילו שכר שיחה נאה". מאז ממשיכים היהודים להתפלל, לקוות ולדבר עם השם.

תוך כדי זחילה בפקק, בעודי חושב על עניין המילים והטור שאכתוב, אני מזכיר לעצמי להשתדל להוציא היום מפי עוד קצת עידוד לאשה ולילדים, עוד קצת מחמאות למי שסביבי (כולל אותי), עוד חיזוק. זה מה שאני לוקח מהפרשה. ברכב שמלפני יש מדבקה שיכולה להיות דבוקה לרכב של אחד מהעם הזה שכוחו בפיו. עם שמבין שהמילים הם נשק שזקוק גם לניצרה. "לשון הרע לא מדבר אלי". אחים לנשק – רק בישראל.