הגבאי שהפך למנהיג // ישראל יוסקוביץ
(צילום: מרים אלסטר - פלאש 90)
אאא

1.

מפלגת העבודה בחרה השבוע את אבי גבאי למנהיגה. הציניקנים יגידו שבסך הכל מדובר במודח הבא של מפלגה האוכלת את ראשיה, אחרים ידברו על רוח חדשה, אבל אין ספק שבחירתו של גבאי הצליחה לעלות את מפלס החרדה של יושבי הבית בבלפור.

זה לא סוד שבנימין נתניהו העדיף את עמיר פרץ בהנהגה. היחסים ביניהם נחשבים לסבירים, ובוודאי כשניצחונו בבחירות היה בסך הכל ממחזר את מה שכבר ראינו ב-2005 בתפקידו כיו"ר המפלגה ושר הביטחון מטעמה (זוכרים?! ההוא עם המשקפת הסגורה). נתניהו רקם בחשאי תוכניות על ממשלת אחדות בחסות מהלך מדיני אזורי, ולטענת גורמים בכירים, מצידו של עמיר פרץ הועברו מסרים חיוביים למהלך. היום אפשר כבר לומר, שגם גורמים ממדינות ערב ואירופה היו מעורים במגעים.

אבל עם גבאי זה כבר סיפור אחר לגמרי. האיש נחשב בעיני נתניהו לסדין אדום. ללא גרם של כריזמה או יכולת רטורית, נטש גבאי את ממשלתו, ויצא לחרוש את המדבר האופוזיציוני, דרך מפלגת העבודה שצועדת – לפחות לפי הסקרים – בעיניים פקוחות אל עבר שקיעתה.

במהלך החודשים האחרונים חרש גבאי את הארץ לאורכה ולרוחבה, ועשה את הבלתי ייאמן. החשש ממנו איננו מאישיותו הכובשת, או מפרץ הרהיטות שניחון בה, מפני שאין לו את המרכיבים הללו. הדאגה של נתניהו הוא מהיכולת שלו לגייס סביבו את הקהלים הפריפריאליים שעד היום לא העזו לחשוב על הצבעה למפלגת העבודה, זאת, לצד עבודת השטח המרשימה שלו.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

את הניצחון הזה הביא גבאי הודות ליכולותיו להניע אנשים סביב הרעיון שלו. זה חצה אין ספור תקלות ומבוכות תקשורתיות, והדף כל ניסיון לדמוניזציה שניסו לעשות לו יריביו מבית, כמו הראל מרגלית ואחרים.

2.

גבאי כאמור נטש את ממשלת נתניהו במפתיע. הטריגר היה הדחתו של יעלון ובחירתו של ליברמן לתפקיד, אולם קדם לכך חוסר שביעות רצונו בעניין מתווה הגז.

הנה סיפור: זה קרה לפני מספר חודשים, בכנס לשכת המבקרים הפנימיים שהתקיים בתל אביב. אבי גבאי, שעשה את צעדיו הראשונים במפלגת העבודה, הוזמן לנאום בכינוס ע"י פרופ' שמעון שיטרית, שר הדתות לשעבר, ומבכירי מפלגת העבודה. שיטרית, שדחף לאורך כל הקמפיין את גבאי לראשות המפלגה, ביקש להכירו בפני קהלים חדשים, והזמינו לכינוס ללא תיאום עם המארגנים.

כשגבאי נכנס לאולם, המארגנים, שלא נערכו לבואו, הושיבו אותו בשולחן אחד על יד מבקר המדינה, יוסף שפירא, ונגידת בנק ישראל, דר' קרנית פלוג. מהר מאד התבררה הטעות. הנגידה שכנראה הייתה טעונה על גבאי בעקבות דברים שאמר עליה בהקשר למתווה הגז, פנתה לעברו והטיחה בפניו: "דבריך לגבי תמיכתי במתווה הגז היו שקר גס, ואני לא יודעת מאיפה המצאת אותם. לבנק ישראל הייתה עמדה מאוד סדורה ומנומקת, שגובשה על ידי צוות מקצועי של כלכלנים בחטיבת המחקר. אתה מעולם לא פנית אליי כדי לבקש להבין את עמדתי, אלא בחרת להכפיש אותי. אתה צריך להתנצל על הדברים שאמרת".

מבקר המדינה שפירא, שכאמור ישב באותו שולחן לא ידע את נפשו. גורם שנכח במקום מספר לנו שהוא היה בהלם מוחלט מחילופי הדברים בין השניים. גבאי מצידו ניסה להסביר את עצמו אבל סירב להתנצל על דבריו.

מלשכת נגידת בנק ישראל, דר' קרנית פלוג נמסר בתגובה לפניית 'משפחה': "הנגידה אכן פגשה את אבי גבאי בכנס המבקרים הפנימיים, ושם אמרה לו כי דבריו בתוכנית 'עובדה' הודות עמדותיה על מתווה הגז היו משוללי יסוד".

3.

זו לא ההתכתשות הראשונה שמנהל אבי גבאי עם תומכי מתווה הגז. סמוך ונראה להיתקלות עם הנגידה פלוג, עימתתי את גבאי עם דברים שאמר לי השר שטייניץ במהלך סיור שערך לתא הכתבים המדיניים על סיפונה של אוניית הקידוח אטווד אדוונטג', הקודחת בימים אלה את מאגרי הגז תמר ולוויתן.

שטייניץ שגם הוא היה טעון על האשמות שהפנה כלפיו אבי גבאי טען באוזניי, שהנתונים שמציג גבאי מזויפים ושקריים, ושגבאי עצמו, מתוך מטרה לצבור הון פוליטי, עושה בהם שימוש בציניות ומתוך ידיעה שאינם נכונים: "גבאי וחבריו מטעים ביודעין את הציבור ומציגים לו נתונים סלקטיביים", אמר לי שטייניץ טען ששוחח עם כלכלנים בכירים בארץ ובעולם שטענו שהאיש משקר.

במהלך המרוץ שלו לראשות העבודה, נפל גבאי בעוד כמה אי דיוקים, והשאלה היא, האם מדובר במקריות, או בגרסה חדשה ועממית של ילד הפלא שכבר הפך לנער, יאיר לפיד, שלא תמיד נותן לעובדות לבלבל אותו.

4.

גורג' סורוס, הוא איל הון יהודי-אמריקאי ממוצא הונגרי, שמדורג כיום ברשימת 50 עשירי העולם עם הון שמוערך בכ-20 מיליארד דולר. בניגוד ליהודים רבים המתגוררים בארה"ב, סורוס מתעניין רבות במתרחש בישראל, רק שמהכיוון ההפוך: הוא תורם כספים רבים לארגונים פרו-פלסטינים שנלחמים בישראל, ובראשם לארגון ה-b.d.s..

מוצאו ההונגרי מביא את סורוס להתעניין גם במתרחש בהונגריה. הפוליטיקה ההונגרית מעסיקה אותו, והוא שופך הרבה מזומנים במערכת הבחירות הנוכחית, נגד המשך כהונתו של ראש הממשלה הנוכחי, ויקטור אורבן.

הונגריה הופכת בשנים האחרונות ליותר ויותר אנטישמית וגזענית, וסורוס מצא עצמו, נתון למתקפה אנטישמית חסרת תקדים, מצד אורבן ומפלגתו ששיאה הגיעה בהדבקת מודעות עם דמותו על הרצפות בתחנות הרכבת כדי שהעוברים ושבים ידרכו על "היהודי שמנסה להשתלט בכספו על המדינה".

בהוראת משרד החוץ, פרסם שגריר ישראל בהונגריה, יוסי עמרני, מודעה יוצאת דופן בחריפותה נגד הקמפיין האנטישמי שמנהל ראש הממשלה ההונגרי, ודרש ממנו, בשם ממשלת ישראל, להסיר לאלתר את המודעות.

ההודעה, יש לומר, נוסחה במשרד החוץ, ובאה בהוראת המנכ"ל יובל רותם, ללא תיאום מוקדם עם לשכת רוה"מ. מי שיידע על כך את לשכת נתניהו היה עיתונאי החצר האהוד על המשפחה, שמעון ריקלין, שסיבר את אוזני היועצים בלשכה, במי מדובר. (בתגובה לפנייתי, ריקלין אישר את הדברים ואמר: "עשיתי מה שצריך כדי שההודעה הזו תבוטל").

כשנתניהו שמע על כך הוא זעם. בשבוע הבא הוא עומד לצאת לביקור ממלכתי בהונגריה, וההודעה החריפה שהוציא השגריר הישראלי, עלולה לסכן את הצלחת הביקור. אילו היה מדובר במישהו אחר, זה כמובן היה שווה את המהלך, אבל כשמדובר ביהודי סטייל סורוס, עם קילומטרז' מרשים בתדלוק גורמים אנטישמיים בעולם, זה סיפור אחר. נתניהו לא הסתפק בשיגור אנשיו לטפל בעניין, הרים בעצמו טלפון לגורמים במשרד החוץ, ודרש מהם להוציא באופן בהול הודעה המתנערת מהאיש ומעברו.

במשרד החוץ עשו כמובן כפי שנדרשו והדובר הנמרץ, עמנואל נחשון, מיהר להוציא הודעת הבהרה בעניין, אולם גורמים מדיניים מתחו על הצעד האחרון ביקורת. תפקידה של ממשלת ישראל, הם אומרים, להיאבק באנטישמיות בכל מקום. לדבריהם, המיקוד הוא באישו, לא באיש. "היום זה סורוס, מחר זה מישהו אחר. אנטישמיות היא אנטישמיות היא אנטישמיות".

5.

משהו גדול מתרחש ברצועת עזה, או נכון יותר: סביבה. כשמדברים על עזה, נכון יותר לדבר על ציר הלחץ המרכזי עליה היא נשענת: מעבר רפיח. מצבה ההומניטרי של עזה ההולך ומחמיר, מביא את הנהגתה לערער בקול על נסיגה לאחור.

בעקבות הבידוד שעובר על קטאר, וחיסולה הכמעט מוחלט של תנועת 'האחים המוסלמים', הפטרונית הרוחנית של חמאס, נרשמת בשבועות האחרונים התקרבות גדולה בין הנהגת חמאס לממשלת מצרים. הנשיא א סיסי, שכבר תקופה ארוכה דוחף את מקורבו, מוחמד דחלאן להנהגה הפלסטינית, מבשל כעת את העברת השלטון בעזה לדחלאן, שנחשב לאויבו המר של אבו מאזן.

חמאס מצידו, מסרב לוותר על ההנהגה אבל הביע הסכמה להעניק את השליטה האזרחית, ובעיקר את ההחלטה על ניהול מעבר רפיח לידי דחלאן, במקביל, מצרים התחייבה להרחיב את שעות פעילות המעבר.

כשיו"ר הרשות שמע על כך, הוא נזעק: שליטה של דחלאן במעבר רפיח משמעותה סכנת הפיכה. ביום שני השבוע מיהר עבאס לקהיר לפגישה בהולה עם נשיא מצרים, ודרש ממנו לחזור בו מכוונתו להעביר את השליטה לדחלאן. א סיסי, אומרים אנשי אבו מאזן הסכים לרדת מתוכניתו, אבל גורם שמעורה במתרחש טוען שהמהלך שמתרקם הוא הרבה יותר משמעותי ממה שחושבים, וכי ישראל מעורבת בו עד צוואר. לפי אותו מקור שאיתו שוחחנו ביום שלישי, שר הביטחון ליברמן, נפגש לאחרונה בחשאי עם מוחמד דחלאן עצמו, ודן עימו על הנושא.

ליברמן ודחלאן נחשבים לידידים. לשניים חבר משותף, איל ההון האוסטרי-יהודי, מרטין שלאף, שהכיר ביניהם. בעבר כבר התרוצצו שמועות סביב היחסים בין השניים, אולם הם זכו להכחשה גורפת מצד ליברמן.

כששאלתי בעבר את שר הביטחון על קשריו עם דחלאן, הוא משך בכתף, חייך במבוכה, ואמר: "אפשר גם להאשים אותי בחברות עם הרוזן דרקולה, הרי כבר אמרו עלי הכל".

הרוזן דרקולה, כך הוסבר לי, היא דמות בדיונית שמגולמת בספרי מתח.