אתה מתפלל בלי נשמה? - אז מה, תמשיך! אתה עובד על גמילה ועל גבולות בלי רצון? – אף על פי כן. תמשיך! אתה מתמסר לאשתך בלי לב? בכל זאת תמשיך! אפילו שאתה לא מרגיש כלום, תמשיך. אתה לא תראה כלום. שום תוצאות. והלב שלך יגיד לך – חאלס. בשביל מה כל זה? אתה לא רואה שאתה עובד לחינם? פעם הרגשת. וזה נגמר. קח רברס וזוז מכאן..
יופי, עכשיו הגעת ליעד, עוד רגע האור בא.
"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר" (דברים, ג, כ"ג). לא תפילה אחת ולא מאה, מתפלל משה רבינו בבקשה להיכנס לארץ ישראל; חמש מאות וחמש עשרה תפילות הוא מתפלל, כמניין 'ואתחנן'.
אומר רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן, תורה צ"ט), על הפסוק המתאר את תפילתו של משה: "דְּהִנֵּה הָאָדָם צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת גָּדוֹל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.. וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רז"ל (בְּרָכוֹת לד:) עַל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל וְכוּ' אָמַר לָהֶם: אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתִי בְּפִי יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקֻבָּל וְאִם לָאו - יוֹדֵעַ וְכוּ'. וְזֶהוּ עַל דֶּרֶךְ שֶׁאָמַרְנוּ: אִם בִּדְבֵקוּת, שֶׁאֲזַי הַתְּפִלָּה שְׁגוּרָה וּמְרֻצָּה בְּפִיו - מְקֻבֶּלֶת. וְאִם לָאו, חַס וְשָׁלוֹם, לְהֵפֶךְ."
בשביל שתפילה תתקבל ותפתח שערי שמיים, היא צריכה להיות בכוונה ובדבקות. וכמו בתפילה, כך גם בכל עבודה פנימית, יש את החלוקה הזאת של 'בדבקות' לעומת 'שאינו בדבקות', וממילא, כפועל יוצא, של 'מקובלת' ו'אינה מקובלת'.
מה זאת אומרת?
בוא ניקח לדוגמה יהודי שהחליט למסור נפש על ריפוי הקשר הזוגי שלו עם אשתו. רגע אחד של אור שהבליח לך לחיים, אחרי עשרים שנות נישואין משמימות ומנותקות, גרם לך לקלוט, לראשונה מאז החתונה, את מהות ועוצמת הקשר והמחויבות הזוגית. פתאום הבנת שאתה ואשתך זה אחד, שהריפוי שלכם תלוי זה בזו, שאתם אחראיים ומחויבים אחד לשני, שהכול מתחיל בקשר שלך עם אשתך; חינוך הילדים והפרנסה והמוח שלך בלימוד התורה הקדושה.
לרגע אחד מרגש, הלב שלך נפתח כמו אולם, וככה, לקול צללי התזמורת שנדמו כבר לפני שני עשורים, החלטת להתחתן, והפעם באמת ובלב שלם. קיבלת על עצמך למסור נפש על החייאת הזוגיות שלכם. וזינקת, בלי שום פחד ועם כל ההתרגשות, היישר אל החומה המבוצרת והמנותקת הזאת שכרגע קוראים לה אצלך בבית 'זוגיות'.
וזה מה שצריך – אומר רבינו – אם הישועה ממתינה לך מעבר לחומה, אז הלב הוא המפתח של כל השערים. צריך "דבקות גדול", צריך לב פתוח ובוער, כדי שהעבודה שלך תישא פירות.
אז מה לעשות כשהלב נעלם והדבקות מתנדפת?
וזה קורה לנו כל הזמן!
נכון, הלב שלך התעורר. אבל מאז עברו אולי מאתים שנה, או רק שבועיים, ואתה עומד מול החומה שזינקת אליה אי-פעם עם כל הרצון והאמונה, ולא יודע מה זה לב ולמה חתונה. אש ההחלטה נעלמת וספקות חדשים מפעפעים בתוכך. מי אמר שבאמת זה מה שאני צריך לעשות עכשיו? מה, אני באמת אמור להתמסר בשבילה כל השמונים שנה הבאות? למה, מה קרה? ואולי שזה יהיה הפוך?! בוא נראה אותה קודם.. ואחר כך נדבר עליי! הכול חשוך וריק לך מבפנים, ואתה לא מצליח להיזכר ממה התלהבת ומה כל כך טלטל לך את הלב וגרם לך לרוץ ולהתייצב מול החומה האטומה והמשמימה הזאת.
זה קורה לנו כל כך הרבה, שאנחנו מאבדים את הלב ואת הזיכרון, ונשארים, ככה, בלי שום מפתחות, מול שערים נעולים וחומות.
אז מה עכשיו? לאן מכאן? הלב שלך נדם. אין לך איך להתקדם. יש כאן חומה שמולה עובד רק לב. את הלב איבדת, אז מה אתה עושה מולה? על מה אתה עובד? עזוב את החומה הזאת, שכח ממנה. היא לא לגודל שלך, היא לא בכלים שלך. אתה באמת כזה כסיל לבוא לפתוח שערים נעולים בלי לב ובלי מפתחות? אולי פעם הלב שלך יתעורר שוב, ואז תוכל לחזור ולנסות. עכשיו, תעשה טובה לעצמך, ותפסיק עם זה כבר! שכח מכל המילים היפות, שכח מכל ההחלטות. אין לך סיכוי בלי מפתחות.
ממשיך רבינו ואומר: "אַךְ אִם לִפְעָמִים יֵשׁ עֵת, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת. אַל יֹאמַר: אֵינִי מִתְפַּלֵּל כְּלָל, מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן כָּרָאוּי וּלְהִתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת, וְהַתְּפִלָּה אֵינָהּ מְקֻבֶּלֶת.. אַף עַל פִּי כֵן אַל יֹאמַר הָאָדָם כֵּן, אֶלָּא יִתְפַּלֵּל תָּמִיד. וְאִם לֹא יוּכַל לְהִתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת כָּרָאוּי, יִתְפַּלֵּל בְּכָל כֹּחוֹ. כִּי בְּעֵת שֶׁיִּתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת כָּרָאוּי, אֲזַי יַעֲלֶה כָּל הַתְּפִלּוֹת עִם הַתְּפִלָּה הַהִיא שֶׁהִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי.
וְזֶה: "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה'" - תָּמִיד, בֵּין בִּדְבֵקוּת בֵּין שֶׁלֹּא בִּדְבֵקוּת. "בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר" - הַיְנוּ בְּעֵת שֶׁאֶזְכֶּה לְהִתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת, שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁגוּרָה תְּפִלָּתִי בְּפִי. וְהַיְנוּ: בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר - שֶׁהַדְּבָרִים נֶאֱמָרִים וּמְרֻצִּים בְּפִיו מֵחֲמַת שֶׁמִּתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת, אָז יַעֲלֶה כָּל הַתְּפִלּוֹת שֶׁהִתְפַּלֵּל עַד עַתָּה כַּנַּ"ל."
רבינו אומר לך – לא, צדיק, אל תגיד ככה! נכון, צריך מפתחות בשביל לפרוץ את החומות, אבל אם אבדת את המפתחות, אל תזוז; תעמוד שם ורק תדפוק.
אז אתה מתפלל בלי נשמה? - אז מה, תמשיך! אז אתה עובד על גמילה ועל גבולות בלי רצון? – אף על פי כן. תמשיך! אז אתה מתמסר לאשתך בלי לב? ובכל זאת תמשיך!! אפילו שאתה לא מרגיש כלום. אפילו שעל פניו זה לא פועל כלום. תמשיך. אל תזוז מהחומה. תמשיך לדפוק עליה, לא משנה עד כמה הדפיקות שלך מונוטוניות ומשעממות ועמומות ולא מתגמלות.
ככה. עוד יום ועוד שבוע, עוד תפילה שמלמלת ועוד בורקס שלא אכלת, עוד התבודדות שנרדמת ועוד שקית זבל שרוקנת. אתה לא תראה כלום. שום תוצאות. והלב שלך יגיד לך – חאלס. בשביל מה כל זה? אתה לא רואה שאתה עובד לחינם? פעם הרגשת. וזה נגמר. קח רברס וזוז מכאן..
אתה תמשיך. גם מאה פעמים. גם מאתיים. גם חמש מאות וחמש עשרה..
ויום אחד, פתאום, כשהשם יחליט, כשמכסת הדפיקות שדפקת בחושך יצטברו וימלאו את כוס הגאולה שלך הפרטית, הלב שלך יתעורר ויבער ויפתח לך בחומה פתח להתקדמות ולעלייה.
או אז, כל הדפיקות העמומות שדפקת ולא ויתרת גם בלי לב ובלי רצון, ייכנסו איתך פנימה, אל בין החומות, וייבנו לך ארמון.